ג'מאל זקות, חבר ארגון פד"א שפרש מהחזית הדמוקרטית וממובילי האינתיפאדה הראשונה. שימש גם כחבר הוועדה האזרחית להעברת הסמכויות מישראל לידי הפלסטינים לאחר הסכם אוסלו ושימש גם כיועצו של ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר סלאם פיאד. ב-27 ביולי כתב זקות ביומון אל-קודס מאמר סביב מצב הפלסטינים כיום על רקע המתיחות באיו"ש.
ג'מאל זקות[1]
להלן עיקרי מאמרו:
"המציאות הפלסטינית הנוכחית אינה סבב נוסף בסכסוך עם ישראל אלא רגע של מבחן קיומי מלא סכנות כאשר ברקע יש ניסיונות מואצים לקבוע עובדות בשטח וגם קריסת מערכת הצדק הבין-לאומית. נגד הפלסטינים מתנהלת מלחמה בניסיון לקבוע מציאות חדשה אך לעומת זאת ההנהגה הפלסטינית במצב של חוסר אונים פוליטי ואינה מסוגלת להגן על הפלסטינים ולמנוע התנחלויות. אין מדובר על אמצעים מוגבלים של הפלסטינים אלא על היעדר השקפה המסוגלת לבנות מחדש את גורמי הכוח הפלסטיניים.
צבאות ערב כבר אינם מדברים על עימות או כיצד למנוע מישראל לבצע את תוכניותיה אלא על מו"מ סביב גבולות מעשיה.
האינתיפאדה הראשונה לא הייתה רק עימות עממי מול ישראל אלא דוגמה לבניית כוח לאומי מתוך החברה. היא פרצה מתוך תפיסה של התנגדות עממית מקיפה שכללה מרי אזרחי, שביתות, חרם וצעדים נוספים שגרמו לחברה הפלסטינית להיות מסוגלת לנהל את חייה ולחזק את עמידתה האיתנה.
המפקדה לאומית המאוחדת שאבה לגיטימיות מהציבור, ומשימתה לא הייתה לנהל את התושבים תחת כיבוש אלא לבנות יכולת של החברה לקיים התנגדות. אז צמחו גרעיני 'שלטון העם', שלטון של ועדות עממיות העונות לצרכי התושבים ומגינות על עמידתם האיתנה ולא שלטון השולט בפרנסתם ואינו מסוגל לספק להם מינימום של מרכיבי חייהם."
זקות שואל במאמרו מה קרה לפעילות העממית הפלסטינית לאחר הקמת הרש"פ?
ותשובתו: "מאז הקמת הרש"פ לא נעלמה רוח ההתנגדות העממית, והחברה לא הפסיקה לייצר צורות חדשות של עימות ומחאה אך הגלים הבולטים ביותר של הפעילות העממית בשנים האחרונות לא יצאו ממרכזי השלטון, אלא לרוב מאזורים שבהם לרש"פ אין נוכחות ישירה או יכולת להכיל ובראשם אזור ירושלים.
'הבת אל-קדס' ['התקוממות ירושלים'] בשנת 2017 נגד השערים המגנומטרים וההתפרצויות שלאחר מכן בהגנה על ירושלים ועל מסגד אל-אקצא וכך גם גלי הזעם שנודעו בשם 'אינתיפאדת הסכינים' חשפו אמת פוליטית חשובה – החברה הפלסטינית עדיין מסוגלת לקחת יזמה כאשר היא חשה איום על קיומה ועל כבודה."
זקות מעלה תהייה נוספת: "השאלה החשובה היא האם הבעיה היא היעדר נכונות מצד העם לפעול או שהיא נעוצה באופי המבנה הפוליטי שצמח לאחר אוסלו ושהפריד בהדרגה בין החברה לפרויקט הלאומי?"
תשובת זקות: "האינתיפאדה הראשונה נבעה ההנהגה מהחברה והובילה את החברה, אך לאחר הקמת הרש"פ צמח דגם שונה שבו הרש"פ הפכה למוקד קבלת ההחלטות ואילו היכולת של החברה לייצר כלים עצמאיים נסוגה. במקום שהמוסדות הלאומיים יהיו המשך לחיוניות האנשים הרגיש חלק מהחברה שמה שנדרש ממנו זה להסתגל למציאות הפוליטית המוגבלת ולא לעצב אותה מחדש.
הנושא איננו קיום רשות לאומית מבחינת העיקרון אלא בתפקודה, תפקידה והמבנה שלה. השאלה אינה רק האם היא תמשיך להתקיים או לא אלא איזו רשות אנחנו רוצים ומה תפקידה בשלב שבו עדיין קיים כיבוש?
האם זו תהיה רשות פלסטינית שתנהל את התושבים תחת כיבוש ותתאים את עצמה לגבולות שהכיבוש מתיר או שהיא תהיה כלי לחיזוק העמידה האיתנה של החברה ובניית יכולתה הפוליטית והארגונית בדרך לסיום הכיבוש.
המשבר הפלסטיני הנוכחי אינו מתבטא רק בכישלון הרשות. הבעיה העמוקה יותר היא היעדר יכולת להודות בכישלון, לבצע הערכה מחדש ולשנות את מצב חוסר האונים כל זה בשעה שישראל ממשיכה בשינוי המציאות בשטח.
הרשות שקמה כשלב ביניים לעבר החירות והעצמאות מוצאת עצמה לאחר יותר משלושה עשורים מול שאלות מהותיות: אם היא אינה שמה קץ לכיבוש, לא עוצרת את הבנייה בהתנחלויות, לא מצליחה להגן על האדמה ואינה מספקת לתושבים מינימום של ביטחון כלכלי וחברתי, מה נותן לה את הזכות להמשיך בצורתה הנוכחית כמנהיגת התוכנית הלאומית?"
וכאן שאלה לגיטימית: איזו משמעות יש להנהגה כזאת?
הנהגה איננה הטבה קבועה ולא מונופול של ייצוג. הלגיטימיות שלה אינה ניתנת לתמיד אלא מושגת מיכולתה למלא את תפקידה הלאומי , וכאשר היא מאבדת זאת קיים הכרח לאומי לשנות ולחדש את ההנהגה.
אולם היציאה מהמשבר לא תהיה באמצעות החלפת שמות בשמות ולא בחלוקת משרות אלא בבנייה מחדש של מושג ההנהגה קרי הנהגה שנובעת מן החברה, נשענת על שותפות עממית ומחשיבה את ההתנגדות העממית המאורגנת כתוכנית פוליטית וחברתית כוללת.
השאלה היום היא איננה רק האם אנו בפתחה של אינתיפאדה חדשה והרי אינתיפאדות אינן מתחילות לפי החלטה אלא מתפרצות כאשר החברה מגיעה להכרה שהשקט עולה יותר יקר מהפעולה. כל הסימנים מעידים שהפלסטינים מתקרבים לנקודת הפיצוץ הזאת.
השאלה האמתית היא איזו אינתיפאדה זו תהיה?
האם הדגם של 1987 כאשר הזעם העממי הפך לתוכנית לאומית מאורגנת בהובלת השקפה מאוחדת או פיצוצים ספורדיים שישראל תשים להם קץ. הסכנה תהיה לא היעדר יכולת להתנגדות, שהפלסטינים כבר הוכיחו כמה פעמים שהיא קיימת, אלא היעדר השקפה, אחדות והנהגה המסוגלת להפוך יכולת זו לכוח פוליטי.
לפיכך המשימה הלאומית הגדולה היום איננה השמירה על מציאות שצידוקיה אזלו אלא בנייה מחדש של תנועה לאומית המסוגלת להשיב את משמעות ההנהגה, כלומר שתהיה רשות שהיא כלי לשירות העם ולא להיפך ושהיא תציב בראש סדר העדיפויות שלה את הדברים הבאים: לספק מרכיבי הישרדות, עמידה איתנה ויכולת להתעמת."[2]
[1] https://www.wattan.net/, 27.7.2026
[2] https://www.alquds.com, 28.7.2026
הזרקור למזרח התיכון 