ההכרה במדינה פלסטינית אינה דבר חדש אך ההיקף ומעמד המדינות שהכירו הפעם שונה. ב-1988 הכריז יאסר ערפאת על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית וכך מחצית ממדינות העולם הכירו בפלסטין לפני הסכם אוסלו. ההכרה נמשכה באיטיות וב-2009 חלה התקדמות בנושא כשרוב המדינות הלטיניות הכירו בפלסטין. כיום בעקבות המלחמה בעזה מכירות במדינה הפלסטינית יותר מ-80% מהמדינות.
להלן לקט תגובות להכרה במדינה הפלסטינית:
בעל טור המקורב לרשות הפלסטינית – טלאל עוכל – כתב: "העולם כולו מבין כי האזור לא ייהנה משלום וביטחון כל עוד הפצע הפלסטיני פתוח וכל עוד העם הפלסטיני אינו מקבל את זכויותיו… מדינות המערב שהקימו את ישראל מאז הצהרת בלפור מתחילות להבין שההגנה על ישראל והבטחת קיומו לא יתאפשרו ללא פתרון שתי המדינות."[1]
ד"ר נאצר אל-לחאם, עורך סוכנות הידיעות הפלסטינית "מען", כתב במאמר המערכת: "הפעם הצטרפו מדינות האימפריאליזם הקדום – המעצמות המערביות – להכרה בישראל. השרים הקיצונים בישראל יכולים להקל ראש בנושא כמה שהם רוצים ולהציב אלף שערי ברזל בכניסות לערים ולכפרים בגדמ"ע אך אנו עומדים בפני עובדות היסטוריות מוצקות:
אין פיתרון זולת פיתרון מדיני; גם אם דרושות עשר שנים לשיקום עזה ו-20 שנים להחזיר את החירות לגדמ"ע ולירושלים ישראל הפסידה את מה שהשיגה במשך מאה שנים.
פרויקט [המשך הסכמי] אברהם הסתיים בעודו באיבו הודות לחמדנות של טראמפ ופזיזותו של נתניהו. אולי הם הרוויחו עוד ארבע שנים בשלטון אך ארה"ב וישראל החמיצו הזדמנות היסטורית נדירה שלא תחזור אלא בעוד שלושה דורות. גם אם הקיצונים בישראל וחלק מהפלסטינים יזלזלו בהכרה במדינה הפלסטינית חל שינוי גדול בזירה הבין-לאומית לטובת המדינה הפלסטינית."[2]
נאצר אל-לחאם
בעל טור ביומון אל-איאם – ראמי מהדאוי – כתב: "חל מפנה איכותי בהצטרפות מדינות חשובות באירופה דוגמת בריטניה וצרפת לשיירת המדינות המכירות במדינת פלסטין. אין מדובר בהישג סמלי אלא ביטוי לשינוי האווירה הבין-לאומית וחוסר יכולת של ישראל לכפות את הנרטיב שלה.
נכון ההכרה אינה משנה את מציאות הכיבוש על השטחים אך היא מוסיפה נכס אסטרטגי שיהיה קשה להתעלם ממנו בעתיד. ההכרה מחזירה את הבעיה הפלסטינית למרכז סדר היום הבין-לאומי. היא מציבה לעולם את הבחירה בין תמיכה בזכות ההגדרה העצמית לפלסטינים ובין הנצחת היגיון הכוח, הסיפוח וההתנחלויות.
הפלסטינים צריכים לנקוט יוזמות כדי לקדם את ההכרה להישגים מוחשיים למשל: העלאת דרג הייצוג הדיפלומטי; חתימת הסכמים דו-צדדיים; שילוב פלסטין בשותפויות כלכליות ותרבותיות וקיבוע נוכחות במוסדות בין-לאומיים."
מהדאוי הוסיף: "הפלסטינים צריכים לנצל את יוזמת צרפת להקים גוש אירופי לוחץ, והדיפלומטים הפלסטינים צריכים לקדם החלטות אירופיות דוגמת החרמת מוצרים מההתנחלויות, הגבלת התמיכה בפרויקטים הקשורים לישראל וחיזוק העמדה האירופית באו"ם ובמוסדות בין-לאומיים. כל זה כדי ליצור איזון מול הנטייה האמריקנית המסורתית לישראל.
יש להעביר את ההכרה במדינה פלסטינית לזירת הדין הבין-לאומי כלומר בית הדין הבין-לאומי לצדק, בית הדין הבין-לאומי לפלילים והסכמי האו"ם. כל הכרה נוספת תחזק את העילה הפלסטינית לרדוף את "פשעי הכיבוש" כגון התנחלויות, סיפוח וגירוש. מעבר לכך, הדיפלומטים הפלסטינים יכולים לגבש אסטרטגיה משפטית כוללת שתגרום לישראל לשלם מחירים מדיניים וכלכליים.
לנוכח עמדת ארה"ב המוטרדת מההכרה במדינת פלסטין צריכים הפלסטינים לנצל את ההזדמנות ולהיפתח לחוגים אמריקניים דוגמת הקונגרס, מכוני מחקר ואמצעי תקשורת כדי לבנות מרחבי דיון חדשים סביב פתרון שתי המדינות. זאת לא כדי להתעמת ישירות עם הממשל אלא לנצל סדקים בשיח שלו ולכפות את העלאת הנושא הפלסטיני לראש סדר היום שאי אפשר לעקוף אותו.
הדיפלומטיה הפלסטינית צריכה לחזק את עמדת הערבים והמוסלמים כגורם לחץ בבימות בין-לאומיות כדי להבהיר כין אין חלופה לפתרון שתי המדינות ולבקש סיוע חומרי ומדיני כך שהפלסטינים יוכלו לשרוד.
במקביל, הפלסטינים נדרשים לגבש תמיכה בין-לאומית מול צעדי תגובה אפשריים של ישראל ולמנוע מצב שבו ישראל תטען בפני העולם כי אין שותף פלסטיני."[3]
עוד בעלת טור ביומון אל-איאם – סניה אל-חוסייני – התייחסה לנושא: "ההכרה בפלסטין לא תעצור את המלחמה בעזה. התפקיד הזה נדרש מכל מדינות העולם לא רק ללחוץ על ישראל באמצעות סנקציות אלא גם לכפות עליה נסיגה מהשטחים. חוץ מספרד שהחליטה לעצור משלוח נשק לישראל אף מדינה עדיין לא נקטה צעדים מעשיים מעבר לאיומים."[4]
עבד אל-מג'יד סוילם, בעל טור אחר באל-איאם, סבור כי אין להמעיט בחשיבות ההכרה במדינה הפלסטינית: "ההכרה מהווה מחסום מול הברית האמריקנית-הציונית. ההכרה עשויה לאחד את האיגודים והמוסדות במדינות המערב יחד עם הציבור במערב כדי לנקוט צעדי החרמה כלפי ישראל בדומה לצעדים בדרום אפריקה שהביאו בסופו של דבר לקריסת המשטר שם."[5]
בעל טור נוסף באל-איאם – עבד אל-ע'ני סלאמה – כתב: "היום מתגבשת עמדה בין-לאומית חיובית תומכת בפלסטין. זה צונמי של הכרה מצד מדינות רבות במדינה הפלסטינית לצד הפגנות ברחובות במדינות הגדולות בעולם שבהן מונפים דגלי פלסטין ומושמעות קריאות גינוי לישראל… אבל יש לשים לב שהמדינות, המפלגות והאישים התומכים בפלסטין ובזכויותיה וממשלות המחשיבות את עצמן ידידות של הפלסטינים וכן אלה שהכירו באחרונה במדינה הפלסטינית הם גם אלה הדורשים שחמאס תצא מן הזירה ואלה שלפני כן גינו את התקפות ה-7 באוקטובר."[6]
דעה סקפטית וביקורתית כלפי הפלסטינית הביע כותב אחר באל-איאם – עימאד אל-דין חוסין: "אני חושש שההכרה תסתיים בהישג מורלי בלבד ומדינות אירופה שהכירו במדינה הפלסטינית ימשיכו להגיש סיוע מגוון לישראל ובייחוד סיוע כלכלי וצבאי. השאלה החשובה היא האם זה הגיוני שהערבים והפלסטינים יבקשו ממדינות אחרות לפעול להענשת ישראל בשעה שהן עצמן אינן עושות זאת. האם הגיוני שהפלסטינים ידרשו מהקהילה הבין-לאומית לתמוך בבעיה הפלסטינית כאשר הם אינם מצליחים להתאחד מאז שנת 2006. למה הערבים מחכים לנקוט צעדים מעשיים ברורים לאחר שנתניהו אמר כי לא יסתפק בהגליית הפלסטינים אלא יפעל להגשים את חזון ישראל הגדולה."[7]
[1] https://www.al-ayyam.ps/, 25.9.2025
[2] https://www.maannews.net/, 20.9.2025
[3] https://www.al-ayyam.ps/, 27.9.2025
[4] https://www.al-ayyam.ps/, 25.9.2025
[5] https://www.al-ayyam.ps/, 25.9.2025
[6] https://www.al-ayyam.ps/, 24.9.2025
[7] https://www.al-ayyam.ps/, 24.9.2025
הזרקור למזרח התיכון 