העיתונאי אוס אבו עטא, כתב בעתון האמירויות "אל-ערב" מאמר שבו טען כי המאבק המזוין הגיע לסוף דרכו וכי הטרגדיה של ה-7 באוקטובר הוכיחה את צדקת דרכו של אש"פ, כלומר, נקיטת אמצעים דיפלומטיים ולא אלימים כדי להגיע למטרת הקמת מדינה פלסטינית. להלן עיקרי מאמרו:
אוס אבו עטא[1]
"טרגדיית הפלסטינים לאחר ה-7 באוקטובר היא טרגדיית המאה. חלה נסיגה במצבם של הפלסטינים והיא בהכרח מחייבת בחינה מחדש של האמצעים שהפלסטינים צריכים לנקוט להשגת מטרת הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הערכה מחדש של המצב תוביל ללא ספק לנפילת אופציית המאבק המזוין באופן סופי.
האלימות של המהפכה כפי שחלק מכנים זאת היא אמצעי בלבד לא כמו שמאמינים קיצונים מהימין והשמאל הפלסטינייים. הבעיה האמתית היא שפעילותם למען השחרור הצטמצמה לאופצייה אחת בלבד מתוך אופציות רבות ומתוך אמצעים רבים שאפשר לנקוט להשגת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 4 ביוני 1967.
המציאות המחפירה מראה כישלון כואב של המאבק המזוין ולכן אך טבעי הוא לפנות לדרכים אחרות מועילות יותר ופרגמטיות או לפחות לא להאשים בבגידה כל מי שנוקט צעדים שאינם רצח ומלחמה למען שחרור האדמה והחזרת הכבוד. לפלגים הפלסטיניים המאמצים את הדרך הצבאית אין ברירה אלא לחזור מרצון לשיטה הלא אלימה של אש"פ ולמסור את רסן השלטון להנהגה הפלסטינית הלגיטימית ולתמוך בה במקום לתקוף אותה ולהאשימה בבגידה."
עוד כתב אבו עטא: "הדרכים המדיניות והדיפלומטיות דואגות לשלום העם, ומטרתן לקבע אותו על אדמתו. הן גם אינן מספקות אמתלות לישראל לפעול נגדו. העם הפלסטיני בעזה כבר אינו מתעניין בשחרור מלא של האדמה הפלסטינית וגם לא בהשגת אף מטרה שהציב מוחמד דיף כאשר פתח במתקפת ה-7 באוקטובר שלא הושג בה דבר. העם הפלסטיני חושב על דבר אחד בלבד – כיצד יישאר בחיים, כיצד יביא אוכל וחינוך לילדיו וכיצד ינהל את חייו באופן נורמלי. לאחר האסון הכואב של העם כולו הפלסטינים יוצאים משני המונחים גבורה והקרבה שהתוו אותם עבורם [אנשי חמאס] בלי להתייעץ בהם ובלי להתחשב בזכויותיהם הבסיסיות לביטחון, מזון, מים, תרופות, שירותי בריאות, חינוך וחופש פולחן.
החשיבה הפלסטינית הקולקטיבית כיום מצטמצמת באופציה שלישית שחמאס והארגונים הקשורים בה אינם מיישמים. זאת אופציה רחוקה לגמרי מיצירת דימוי הפלסטיני כגיבור או קרבן שלא הוביל לשום תוצאה לאומית אלא רק הוביל לתוצאות הפוכות. האופציה הזאת היא התנגדות לא אלימה כפי שמנהל כל עם כבוש. אם רוצים ליישם את האופציה ההגיונית הזאת יש לצמצם את המאבק הפלסטיני לפעילות דיפלומטית ולהתנגדות עממית לא אלימה כלומר הפגנות, תהלוכות מחאה ושביתות. מה שקרה מוכיח כי המשבצת הצבאית היא מה שרוצה ישראל כדי לגרור את הנשק של ההתנגדות לשמש תירוצים לתגובות ישראליות. לעומת זאת האופציה הדיפלומטית מובילה לתוצאות חיוביות ללא עלות גבוהה, ללא תותחים, מטוסים או שפיכות דמים וגם התגובה הישראלית מוגבלת."
עוד נאמר במאמר: "הפלסטינים כבר טעמו את טעם פירות הדיפלומטיה אחרי הסכם אוסלו כאשר שבו לאדמת המולדת, שחררו עשרת אלפים אסירים, החלה פעילות לבניית נמל ימי ושדה תעופה, נבנו בתי ספר ואוניברסיטאות וסיוע בין-לאומי החל לזרום. נערכו בחירות דמוקרטיות הוגנות והרשות יצרה קשרים עם רוב מדינות העולם דבר שהכין את הבסיס האמתי למדינה פלסטינית עצמאית.
השנים שחלפו הוכיחו את נכונות דרכו של אש"פ לאחר האינתיפאדה השנייה שכותרתה הייתה הפלת אופציית המאבק המזוין וחיפוש דרכים חלופיות. כמה מגוונים הם אמצעי המאבק וכמה צרה היא דרך המאבק המזוין. חלק מהפוליטיקאים והאינטלקטואלים מדברים באופן שקרי על 'הניצחון הגדול' של ההתנגדות הפלסטינית, הלבנונית והחות'ית אולם ה-7 באוקטובר הייתה יצירה איראנית שמטרתה לסבך את הפלסטינים כדי שאיראן תשיג דריסת רגל קרוב לישראל. אנשי הדת באיראן הבעירו בתחבולה מלחמה בלי לתת נשק מתאים. עקב סיסמת אחדות הזירות שאותה השמיעו איראן וגרורותיה באזור הצליחה ישראל לשלוט במזרח התיכון מבחינה צבאית והפכה לשוטר החדש של האזור לאחר שהביסה את הזירות בפלסטין, לבנון,תימן ואיראן והחלה לבצע משימות שארה"ב או ברית נאטו ביצעו בעבר, למשל ההתקפות נגד החות'ים ואדוניהם באיראן.
חמאס ואחיותיה התנגשו במציאות ורעיונותיהן נפלו מראש העץ. היום היא תלויה באמצע הגשר: אינה יכולה לחזור לאלימות המהפכנית עקב הפסדיה הצבאיים כולל הכיבוש מחדש של רצועת עזה לאחר ששוחררה ב-2005 והיא גם אינה יכולה להודות בכישלון אמצעיה או להתנצל או להצטרף לאש"פ."[2]
[1] https://alarab.co.uk/, 4.8.2025
[2] https://alarab.co.uk/, 4.8.2025
הזרקור למזרח התיכון 