שר לשעבר ברש"פ – אבראהים אבראש – כתב במאמרו: "כאשר ההתנגדות החמושה גורמת להרס יסודות העמידה האיתנה של העם ואחיזתו באדמתו וחשיפתו לסכנת גירוש מדוע חמאס ממשיכה במלחמה ובשיגור רקטות חסרות תועלת המספקת אמתלה לאויב לממש את תכניותיו. כאשר ההתנגדות החמושה גם אם היא לגיטימית מבחינה עקרונית, גורמת להרס העמידה האיתנה ולהגירה וזו מטרת האויב המעוניין להקים מדינה יהודית טהורה ללא תושביה המקוריים…
רצועת עזה הפכה לאזור הרוס מוכה אסון, האנשים רעבים והכנופיות גונבות את הסיוע שצריך להגיע לתושבים. מיליציות חמאס שותפות של הכנופיות בגנבת הסיוע או שהן מתעלמות תמורת קבלת עמלה או שהן חוששות מהן. במצב כזה לא נהיה במלחמת שחרור עממית ולא בהתנגדות פלסטינית אלא במלחמת קבוצות חמושות למען אינטרסים אישיים ומפלגתיים כדי לשמור על השלטון גם אם הוא תחת כיבוש."[1]
עבד אל-ברי פיאד – עיתונאי פלסטיני, בוגר תואר שני ביחב"ל באוניב' ג'ורג' טאון – מתח ביקורת על החלטת חמאס לתקוף ב-7 באוקטובר. "זו המלחמה ההרסנית ביותר שידעו תושבי עזה שעד עתה אינם מבינים מה קרה ומה רצתה חמאס להשיג בהתקפת הפתע שלה ב-7 באוקטובר 2023 ששינתה את פני האזור ופתחה את שערי המלחמות והשינויים. הדבר הברור היחיד הוא שרצועת עזה כולה הפכה לאזור שלא ניתן לחיות בו… דבר אינו יכול לפצות את התושבים זולת הקמת מדינה, שחרור האסירים מבתי כלא והחזרת חייהם…
המבול ["מבול אל-אקצא" – שם ההתקפה ב-7 באוקטובר] שאותו תכננה חמאס הביא הרבה מבולים על הפלסטינים ובייחוד על עזה שנהרסה ושילמה מחיר שאינו הולם כלל את המטרה שרצתה חמאס להגשים. קולם של העזתים הלך וגבר ורבים אמרו כי שחרור האסירים אינו מצדיק את כל ההרס הזה, ומספר הקורבנות בעזה אינו תואם את מספר האסירים שחמאס רוצה לשחרר."
הכותב טען כי ישראל הכחישה קיומו של הסכם וטענה שחמאס לא ביצעה את הצעד הנדרש עד כה "הדבר מוכיח את הכישלון החרוץ של חמאס וזה מעין בגידה באסירים, במולדת שלהם ובעם הפלסטיני. על הנהגת חמאס מוטלת חובה דתית ומוסרית להבטחת שחרור אסירים פלסטיניים.
חמאס צריכה להיכנע ולוותר על שאיפותיה כדי להבטיח שחרור אסירים ואף שזה מה שאמור להיות תנועת חמאס מעדיפה את האינטרסים שלה על חשבון האסירים והעם כולו.
חמאס מוסיפה לדחות את כל הדרישות הישראליות ודבקה בקלף השיבה לשלטון בעזה וזו המטרה הנעלה שלה… חמאס רוצה רק רווחים פוליטיים ובראשם חזרה לשלטון, ואילו שחרור אסירים פלסטינים נמצא בתחתית סולם העדיפויות."[2]
באסם ברהום, בעל טור ביומון הרש"פ "אל-חיאת אל-ג'דידה", פרסם ב-11 בדצמבר מאמר "אני מאשים" כלפי חמאס.
להלן עיקרי מאמרו:
"הגיע הזמן שהעם הפלסטיני יבחן את ניסיון חמאס מאז ייסודה ב-1988. נביט על ההיסטוריה של חמאס: הימורים שגויים והשתלבות באג'נדות חיצוניות תמורת תועלת ארגונית כיתתית ועל חשבון אינטרסים של העם הפלסטיני.
לא סביר שנפתח דף חדש ביחסים הלאומיים לפני שאנו מבצעים פעולה רצינית של לבוא חשבון ולחקור את מי שנשאר מהנהגת חמאס לפני שהתנועה מתחייבת לעשייה פוליטית תחת הגג של אש"פ. ההיגיון של ההצעה הזאת נובע מהמחיר הכבד ששילם העם הפלסטיני בשל פעילות חמאס מאז ייסודה. דרכה של חמאס הצטלבה עם הימין הקיצוני בישראל רוב הזמן. חמאס והימין תמכו בהכשלת תהליך השלום באוסלו, ומטרת חמאס עלתה בקנה אחד עם זו של הימין בנוגע לפיצול עזה מאיו"ש. חמאס פעלה כקבלן של מדינות אזוריות השואפות למלא תפקיד אזורי ומפעל אזורי.
חמאס התישה את הלאומיות והעסיקה אותה בפילוג ומרד בעזה במשך 17 שנים [מאז ההפיכה בעזה]. היא פיצלה את הזירה הפלסטינית יותר מ-36 שנים [מאז ייסודה]. חשוב שנשאל את עצמנו מה הייתה תוצאת מעשי חמאס? מה הרוויח העם הפלסטיני מכל מעשי חמאס? אי אפשר להתייחס למעשיה של חמאס כאל מעשים ששירתו את האינטרס של הבעיה הפלסטינית. הם שירתו אינטרסים חיצוניים ואינטרסים של חמאס, וחייבים להזכיר את מעשיה מאז ייסודה:
במהלך האינתיפאדה העממית הלא אלימה הראשונה, שחמאס נוסדה בראשיתה, התעקשה חמאס לפעול באופן נפרד וסירבה להצטרף להנהגה הלאומית המאוחדת [של האינתיפאדה], המוסד הלאומי שארגן את פעולות המאבק נגד ישראל וקבע תוכנית פעולה עממית כדי שהפעילות תהיה אחידה ויעילה. חמאס לא הצטרפה להנהגה הזאת אלא יצרה פירוד וקרע בביצוע הפעולות כאשר התעקשה שתהיה לה תוכנית פעולה משלה. היו שביתות שהוכרזו ע"י ההנהגה המאוחדת והיו שביתות בימים אחרים שחמאס הכריזה עליהן, דבר שהתיש את הציבור ופגע ביכולתו לעמוד איתן.
לאחר הסכם אוסלו התנגדה חמאס להסכם וזו זכותה, אך מה היא עשתה בתמיכת גורם חיצוני בשירות אג'נדה זרה? היא ביצעה פיגועי התאבדות בעיתוי מסוים, קרי בכל שלב של נסיגת הצבא הישראלי שנקבע בהסכם, דבר שהעניק לישראל תירוץ לדחות או לבטל את הנסיגה והעניק לימין הקיצוני בישראל אמתלה להתנגד לאוסלו ולטעון כי שלום לא יביא בטחון לישראל וכן לחסל את ההסכם – מטרה שרצו בה יותר מגורם אזורי אחד.
במהלך האינתיפאדה השנייה בעיתוי שבו בחרה חמאס לבצע פיגועי התאבדות היא לא התחשבה באינטרסים של העם הפלסטיני בייחוד כאשר שרון חיכה לתירוץ לפלוש לגדמ"ע בסוף מארס 2002 ודבר זה לא נסתר מאיש. חמאס נתנה לו את התירוץ הזה בפיגוע נתניה [מלון פארק] – אותו פיגוע שבוצע בזמן שבו הועלתה הצעת יוזמת השלום הערבית בוועידת הפסגה בביירות בניסיון להציל את המצב הפלסטיני מהרס גדול."
עוד נכתב במאמר: "ברגע שחמאס חשבה שפת"ח והרש"פ נמצאות במצב של חולשה, לאחר ששרון הרס את מוסדות הרש"פ, ושרר מצב של אבדן שליטה ביטחונית בעיתוי של משבר כלכלי קשה, החליטה חמאס שהתנגדה להסכמי אוסלו להשתתף בבחירות המוניציפאליות ובבחירות למועצה המחוקקת ואכן היא זכתה ברוב מושבי המועצה, ואבו מאזן הטיל על אסמאעיל הניה להקים ממשלה, וחמאס הקימה אותה בנפרד.
הקהילה הבין-לאומית קראה לחמאס להצהיר את עמדתה לגבי ההסכמים שחתם אש"פ ולנטוש את האלימות כדי להסיר את המצור הכלכלי והפוליטי על העם הפלסטיני, אך חמאס סירבה והמשיכה להצהיר שהיא תנועת התנגדות אף שהגיעה לשלטון, דבר שגרם למבוכה בזירה הפלסטינית והוביל להידוק המצור על עזה והחליש את הכלכלה עוד יותר.
חמאס הכשילה את כל הניסיונות להוציא את העם ממשבר. בניסיון אחרון קראה סעודיה לצדדים הפלסטינים להיפגש במכה בפברואר 2007, ולאחר שיחות שקיימו הושג הסכם שהוביל לממשלת אחדות בהנהגת חמאס ובראשות אסמאעיל הניה, ומיד ביצעה חמאס הפיכה בכוח הנשק בעזה והעם הפלסטיני נכנס לשלב קשה של ניתוק עזה מהגדמ"ע ופילוג פלסטיני החמור ביותר בתולדותיו של העם הפלסטיני.
חמאס התעקשה לשלוט בעזה, ובכל פעם שהרגישה שהיא רוצה לחזק את מצבה בקרב נכנסה לעימות עם ישראל, דבר שהוביל להרס עזה כמה פעמים כאשר הפעם הזאת – לאחר 'המבול' [ ה-7 באוקטובר] – הייתה הקשה והחמורה ביותר, ועזה הפכה לאזור שאינו ראוי לחיות בו.
ההצטלבות החשובה ביותר בין חמאס לימין הישראלי היא ששניהם הרסו כל הזדמנות להקמת מדינה פלסטינית, והשאלה החשוב ביותר היא האם חמאס השיגה איזושהי מטרה לאומית בכל המלחמות שלה והאם מצבו של העם הפלסטיני טוב יותר ללא הרפתקאות חמאס?"[3]
[1] https://amad.com.ps/, 11.12.2024
[2] https://amad.com.ps/, 11.12.2024
[3] https://www.alhaya.ps/ar, 11.12.2024
הזרקור למזרח התיכון 