עבד אל-ע'ני סלאמה, בעל טור ביומון המקורב לרש"פ "אל-איאם", כתב מאמר שבו הוא יוצא נגד כל מי שמנסה למנוע ביקורת על חמאס בהקשר מתקפת ה-7 באוקטובר.[1]
"הטלת ביקורת היא מעשה אחראי שנועד לחשוף שגיאות, להגדיר מעשים שליליים ולבחון תוצאות כדי להפיק לקחים לעתיד. הביקורת חשובה מאוד. אף משטר, מהפכה או תנועה אינם יכולים להתקדם ללא ביקורת. רק משטרים עריצים ושלטון אוטוקרטי מתנגדים לביקורת מחשש שהיא תחשוף אותם.
בזמן מלחמות רבים נמנעים מביקורת בתואנה שהיא עלולה להשפיע בשלילה על המורל של ההתנגדות ולערער את החזית הפנימית, לכן צריך להתמקד באחדות השורה. זה נכון חלקית משום שביקורת צריכה להיות תמיד משום שמשמעות דחייתה היא החמרת הבעיה, וככל שהיא מתעכבת היא מאבדת מיעילותה, והפתרונות נעשים קשים יותר.
אם נסתכל כיצד הזירה הישראלית נהגה בזמן במלחמה, נראה שבוצעו סקרי דעת קהל, התקיימו דיונים פומביים , התגלו מחלוקות עמוקות והוטלו האשמות. היו קריאות לבוא חשבון עם האחראים, התקיימו הפגנות מחאה ברחובות, בוצעו תחקירים ויוקמו ועדות חקירה. מנהיגים פוליטיים וגנרלים הודו בכישלון, אחרים לקחו אחריות על הכישלון אם כי יש שהתנערו מאחריות… זו הזדמנות ללמוד מאויבינו וזאת לא טעות במקום להקניט או לדבר בלחש בשיחות סלון סגורות ובלשון כפולה.
יש כאלה שאינם מוכנים לקבל אף ביקורת נגד ההתנגדות (חמאס וגא"פ), ואפילו רואים במותחי הביקורת גייס חמישי. הם סבורים כי ההזדהות עם עזה ועם ההתנגדות לא תהיה מקובלת אלא אם היא כוללת הסכמה מלאה על כל מה שעושה ההתנגדות. זו קריאה לסתום פיות ולהשתיק כל דעה אחרת מתוך נקודת מוצא של קידוש ההתנגדות והצבתה בדרגה אחת מעל הביקורת. זאת מנטליות של עריצות או של אלה הסבורים כי הם בעלי האמת המוחלטת ומתנגדים שמישהו ישרוט אותה.
אחד האמצעים להשתיק את הביקורת הוא השמעת הסיסמה: "אין קול שעולה על קול המערכה", כלומר טענה שכל הקולות והעמדות צריכות להיות מגויסות למערכה ולתמוך בה באופן מלא. כולם צריכים להתיישר ללא התנגדות ואפילו ללא מחשבה.
וכדי לתת לגיטימיות להשתקת כל קול מתנגד או מבקר או אפילו מייעץ נוקטים ממשלים, תנועות ומיליציות אסטרטגיה שלפיה הם מנצלים את שם האויב וסכנתו לעם ולמולדת כדי להצדיק את הבחירה שלהם בניהול המלחמה. הם מסווגים את כל מי שמותח ביקורת עליהם או חולק עליהם כמי שהולך יחד עם האויב הגזלן. כמו כן הם מקדשים את עצמם לאחר שכולם מסכימים לזהות את האויב כדבר רע, מסוכן ופראי, ואז אוטומטית כל מי שיוצא נגד האויב הזה הוא מייצג את הטוב ואת הנעלה ונחשב קדוש שכולם צריכים לכבדו ולציית לו…
בתודעה הקיבוצית השתרשה הטעיה שכל מי שמתנגד לאויב הוא בהכרח לאומי וכל בחירותיו והחלטותיו נכונות, אף שההיסטוריה מלאה דוגמאות שבהן גורמי התנגדות עשו טעויות גורליות… לעתים מנהיג או גוף של התנגדות מתרצים את כישלונם במערכה במעשי התוקפנות של האויב. הם תולים את הסיבה לתבוסה בכך שמדובר במזימה או בכוחו של האויב או באוזלת ידם של בעלי הברית ולא בניהול ותכנון שגויים. כאשר מדברים על ניצחון ותבוסה הרי שהינצלותו של המנהיג או של המשטר או של כוחות ההתנגדות הופכת לניצחון כשלעצמו.
הביקורת היא חובה לאור חומרת המצב ומשום שכל טעות של מישהו כולל של ההתנגדות עלולה להוביל לתוצאות הרות אסון. הביקורת היא זכות וחובה משום ששתיקה או מניעת ביקורת שוללות מההתנגדות הזדמנות לתקן את טעויותיה ויביאו להצטברות של טעויות נוספות.
הביקורת משמעותה גם לעשות הערכה מחדש של עמדות והשקפות. חיוני וחשוב בשלב הזה לבחון ולעשות הערכה מחדש לגבי טופאן אל-אקצא [מתקפת ה-7 באוקטובר] על כל היבטיה ותוצאותיה ומי שתכנן וביצע. במסגרת זאת יש לבדוק גם את כל הפלגים הפלסטיניים וההנהגה כולל הסכם אוסלו והתהליך המדיני ותפקוד השלטון והמוסדות. אין מי שעומד חסין מפני בדיקה."
[1] https://www.al-ayyam.ps/, 27.3.2024
הזרקור למזרח התיכון 