בעל טור ביומון אל-איאם – מוהנד עבד אל-חמיד – ערער במאמרו על דרכה של חמאס בהחלטתה לצאת למתקפה ב-7 באוקטובר. להלן עיקרי המאמר:
"המלחמה של ישראל שהחלה ב-8 באוקטובר 2023 הולידה תוצאות טראגיות והציגה רעיונות, תפיסות ועמדות רבות שראוי לדון בהם בכנות ובאובייקטיביות.[1]
מוהנד עבד אל-חמיד[2]
במציאות הפלסטינית יש מחלוקת סביב ביקורת כלפי הטעויות שנעשו במהלך המערכה אפילו אותו סוג של ביקורת שמטרתו תיקון הטעויות וחיזוק הלכידות הפנימית. סוג זה של המחלוקת שייך לחשיבה לא דמוקרטית שיצרו משטרים דיקטטוריים שהתמצו בסיסמה 'אין קול שעולה על קול המערכה'. הייתה סתימת פיות ודוכאה כל ביקורת גם בזמן מערכה וגם בזמנים רגילים מול ישראל תוך ניצול ההכרזה על מצב חירום תמידי.
לא מובן כיצד משכילים דורשים לאסור ביקורת במערכה גורלית פתוחה לאפשרויות אסוניות יותר בסיסמה 'לא כעת'. הדרת דעה, בייחוד במהלך המערכה, נכנסת תחת הכותרת 'טרור מחשבתי' שמגיע לעתים להצבתם של מותחי הביקורת במשבצת של תוקפנים. איסור ביקורת ע"י משכילים יש לו פן אחר שהוא השתרכות אחר מפלגות פוליטיות… ומתן עדיפות לאינטרס שלהן להישאר בשלטון על פני הישארות אלפי תושבים בחיים. אלה האוסרים ביקורת אינם מסתפקים בניתוק מהמציאות אלא גם מהמורשת…
האם הזכות הלגיטימית להתנגדות חמושה לפי החוק הבין-לאומי ראויה להיות האמצעי היחיד או העיקרי במאבק הפלסטיני או שהיא צורה הגנתית מוגבלת והכרחית שיש להפעילה רק לעתים. מה שקובע את רמת השימוש בהתנגדות החמושה הוא קיומם של אלמנטים הכרחיים לביצועה למשל חופש התנועה בתוך המולדת וסביבה, היכולת להתחמש ולהתאמן, התמיכה הפוליטית והכספית, מקלטים בטוחים לתושבים והתועלת שבה להגשמת היעדים…
חסרה אסטרטגיה של שחרור שתשתף מגזרים רחבים יותר בצורות אחרות של התנגדות… בנוסף, בגדמ"ע נמצאת הרש"פ וזו כבולה בהסכם אוסלו אינה מסכימה שתהיה התנגדות והיא תדכא את אנשי ההתנגדות כפי שחמאס דיכאה כל ארגון או אנשים שנלחמו בתקופות שהיא אישרה הסכמי הודנה עם ישראל. אין אפשרות לקיום פומבי של פעילות חמושה בגדמ"ע והפיכתה לצורת מאבק עיקרית. ההתנגדות נכשלה בשנים 1968 – 1972 לכונן התנגדות חמושה בגדמ"ע ובעזה, האינתיפאדה החמושה בשנים 2000 – 2004 נכשלה וחוסלו חלק גדול מהחמושים.
בעזה הצליחו חמאס וגאפ לכונן ההתנגדות פומבית מעל האדמה ומתחתיה, לבנות מחנות אימונים ולייצר נשק. מה שקרה בעזה מעלה ספק לגבי מידת נכונות הצעד של עימות צבאי מול מדינה חמושה בנשק החדיש ביותר המבוססת על עליונות ושליטה. הוכח בכל ששת העימותים עם ישראל ובייחוד ב"טופאן אל-אקצא" [חרבות ברזל] שהצורה הזאת של התנגדות איננה לטובת העם הפלסטיני היות שהתשתית נהרסה במידה רבה בעבר ונהרסה כליל במערכה הנוכחית…
כאשר עזה חסרה כל דבר הקשור במרכיבי מלחמה לא צריכים להיות פיקחים גדולים כדי לדעת מה יהיו התוצאות של כל עימות ולא צריך היגיון רב כדי לדעת מדוע צריך לסרב לסוג זה של מלחמות. איננו יכולים להסתמך על עימות צבאי כצורת מאבק. אפשר להשתמש בנשק להגן על עזה מפני התקפה ישראלית וכיבושה מחדש, אך למיליטריזציה בעזה היה תפקיד שלילי היות שהתייחסו לציבור כמעודד ושותף בהכרזת נאמנות להתנגדות בעצרות ובלוויות שהידים…
המטרה המרכזית של העם בגדמ"ע ובעזה היא שחרור, והפעולה החמושה לא הצליחה להשיגו. אנו צריכים לנקוט אסטרטגיה אחרת המנטרלת את מכונת המלחמה הישראלית ומשלבת את העם במאבק באמצעים מגוונים והסתמכות על האינתיפאדה כשיטה עיקרית של מאבק ובניית רשת בריתות לתמיכה בזכויות הפלסטינים… הגיעה העת לדיון מעמיק ישיר ואובייקטיבי לגבי ההתנגדות בכל השלבים כדי לאמץ אסטרטגיית שחרור חדשה."
[1] https://www.al-ayyam.ps/, 19.3.2024
[2] https://www.nedalshabi.ps/, 22.8.2023
הזרקור למזרח התיכון 