עבד אל-רחמן אל-ראשד, בעל טור סעודי, עורך לשעבר של "אל-שרק אל-אוסט" ומנכ"ל ערוץ "אל-ערביה" לשעבר ייחד את מאמרו לנושא אפגניסטן ולשאלה אם גורלה יהיה כמו זה של איראן.
עבד אל-רחמן אל-ראשד[1]
"מי שבונה על הישגים של טאלבאן צריך לחשוב פעמיים משום שרוב המשטרים הדתיים קרסו לאחר שלא עלה בידם להפריד בין האידיאולוגיה שלהם לבין ניהול המדינה. אמנם נראה שטאלבאן של השנה שונה מזו שהשתלטה על ההנהגה בשנת 1996, אולם היא עדיין נושאת סכנות של הרס עצמי וזה הנוהג של רוב המשטרים האידיאלוגיים קומוניסטים, אסלמיסטים או בעת'יים (אנשי מפלגת הבעת' בסוריה ובעיראק).
כמו כן, אנו רואים דמיון רב בין מה שקורה בקאבול ומה שקרה בטהרן בשנת 1979 ובהגעת אל-מולא כפי שהגיע ח'ומייני. ח'ומייני היה פופולארי מאוד באותה שנה, ורחובות טהרן התמלאו מאות אלפי איראנים שנלהבו לקבל את פניו ולשנות את משטר השאה. רוב המקדמים בברכה היו קומיון [תנועת הלאומיים הערביים שנוסדה בביירות לאחר מלחמת 1948 לקידום הלאומיות הערבית ונגד האמפריאליזם], אנשי שמאל או תושבים רגילים שרצו שינוי. מיעוטם השתייכו לתנועה האסלאמית האופוזיציונית שהובילו אותה ח'ומייני ואנשי דת. לא הייתה להם ידיעה מוקדמת על אותו שלטון דתי שבא עם ח'ומייני על מטוס "איר פראנס" מפריז.
הנשיא האיראני הראשון – אבו אל-חסן בני צדר – היה דתי מתון והוא לא לבש עניבה אך גם לא חבש מצנפת ולא היה אדון או שיח'. שר בולט בממשלתו – קטב זאדה – הופיע על מסכי הטלוויזיה ברחבי העולם. במערב שרר בלבול באשר להבנה מיהו ח'ומייני. חייו הצנועים כמו רוב אנשי הדת באסלאם גרמו להם לחשוב אותו למהטמה גנדי – האדם הסובלני והצנוע – אולם האיראנים כמו המערב גילו את האמת בנוגע אליו – אדם קיצוני ושונא עולם.
הנשיא בני צדר ברח וזאדה הוצא להורג. חיי תושבי טהרן הליברליים, שהיו מפורסמים באומנות והיו התרבותיים ביותר באזור המזרח התיכון, הפכו לגיהינום. האנשים האכזרים של העיר קום [עיר באיראן – קדושה לאסלאם השיעי] הציבו גרדומים לעשרות אלפי אנשים עד שאנשי השמאל נעלמו, הנשים הסתגרו בבתים, נסגרו תיאטראות ובתי קולנוע ובא הקץ על האומנות."
לפי המאמר של ראשד, "טאלבאן איננה חדשה. התושבים המבוגרים שחיו תחת שלטונה בשנות ה-90 מכירים אותה היטב. בשבוע שעבר, לאחר תפיסת טאלבאן את השלטון, הופיעו אנשיה באותן פנים ולבוש של טאלבאן הישנה, ורק השפה השתנתה. אחרי שאמצעי הקשורת שבו והשמיעו את הצהרותיה הסובלניות, העולם מגלה בההדרגה שמה שנאמר הוא רק יחסי ציבור שנועדו להכין את שיבתה של טאלבאן והשתלטותה על המדינה במינימום עימותים ואבידות. האמת היא שטאלבן לא השתנתה ובשום אופן היא לא תשתנה.
בלבושם וצורתם נראים מפקדי טאלבאן ולוחמיה ברורים יותר משאר הקבוצות האסלאמיות המסתווים במודרניות אך כמוהם הם רואים את האחר במוניחים של בעד ונגד, שחור ולבן, מוסלמי וכופר. "אל-נהדה" בתוניסיה, האחים המוסלמים במצרים, הלאומי האסלאמי בסודן, חזבאללה בלבנון והחות'ים בתימן – כולם קבוצות פוליטיות דתיות.
טאלבאן דומה מאוד לחות'ים בתימן היות שההשתייכות השבטית ממלאת תפקיד חשוב, אך היא נשארת בתוך קופסה דתית אידיאולוגית שעויינת פתיחות אזרחית. מספר האפגאנים ששמעתי לא סבורים שטאלבאן היא באמת זו שמופיעה על המסך היום. רוב אנשיה הלוחמים הם צעירים בוגרי בתי ספר דתיים קיצוניים ואלה השולטים על ניהול המדינה בשכונות, ברחובות, במסגדים ובאמצעי התקשורת.
סביר להניח שהמנהיגים המבוגרים ייעלמו מהזירה בהדרגה עם עליית הקיצונים. רוב התנועות האסלאמיות שהגיעו לשלטון או השתתפו בו סבלו מהסכסוך הזה, וחוזר הסיפור של הגמוניית הקיצונים על מוקדי ההחלטה והדרת המנהיגים המתונים."[2]
[1] https://aawsat.com/, 23.8.2021
[2] https://aawsat.com/, 23.8.2021
הזרקור למזרח התיכון 