מאג'ד כיאלי, בעל טור פלסטיני ביומון האמירויות "אל-ערב", ייחד את מאמרו לחשבון נפש בנושא המאבק המזוין תחת הכותרת: "מה עשינו בנושא ההתנגדות החמושה שלנו ומה היא עשתה לנו!"
כיאלי טוען כי הניסיון של המאבק המזוין אינו טוב וכי הפלסטינים קידשו אותו ומעולם לא דנו בו ולא עשו הערכה ביקורתית לגבי התועלת שבו. הוא מפרט את הנזקים שגרם המאבק המזוין לפלסטינים: הוא פגע בתרבות של התנועה הלאומית וביחסים הפנימיים בין הפלסטינים והביא לדומיננטיות של הצד הצבאי על הצד הארגוני והמפלגתי בחברה הפלסטינית; המאבק המזוין גרם להמעטה בערך חיי אדם, בזכויות ובחירויות; לדעתו, פת"ח וחמאס גרמו לאובדן חיים בלי לקדם את הנושא הפלסטיני. כיאלי טוען כי הפלסטינים הסתבכו במאבקים פנימיים שוליים וחסרי תוחלת ובניהול עימותים מול ישראל בלי לשקול היטב את התוצאות.
כיאלי מתח ביקורת על פיגועי ההתאבדות באינתיפאדה השנייה וטוען כי אף גורם בפת"ח ובחמאס לא נדרש לתת דין וחשבון על תוצאות מעשיו אלה או על תוצאות ההפיכה של חמאס בעזה בשנת 2007.
כיאלי[1]
להלן קטעים מן המאמר:
"הניסיון של התנועה הלאומית הפלסטינית בנושא ההתנגדות החמושה לא היה טוב יותר מהניסיון שלה בתחומים הפוליטיים, המפלגתיים והאידיאולוגיים. היא שהחלה במאבק המזוין באמצע שנות ה-70 כדי לשחרר את פלסטין…
הפלסטינים, שהתפארו במאבק המזוין והציבו אותו כדבר קדוש מחוץ לכל ביקורת, לא הבהירו כלל את מהות האסטרטגיה הצבאית שלהם אלא רק החלו את ההתנגדות והניחו לה להתנהל בכל מסלוליה לטוב ולרע. הדבר הגרוע מכך הוא שבנושא הניסיון ההוא [של המאבק המזוין] מעולם לא נעשתה לגביו הערכה ביקורתית או התייחסות אחראית שתשרת את המטרות הלאומיות למרות הליקויים שפגעו בו והספונטניות שאפיינה אותו.
יתרה מזאת, המנהיגים או ה'אבות' הפלסטיניים של המאבק המזוין המשיכו לרומם אותו גם לאחר שבסיסיהם הצבאיים בחו"ל נעלמו בעקבות הפלישה הישראלית ללבנון בשנת 1982 כאילו די בדיבור על ההתנגדות המזוינת כדי לפצות על קיומה בפועל אצל חלק מהפלגים, בייחוד אלה שאין להם כל קיום צבאי בשטחים או בחו"ל…
עוד בעיה של התנועה הלאומית הפלסטינית היא שהתופעה החמושה הספונטנית המבוססת על מצבי רוח לא השתלטה רק על סיסמאותיה אלא גם על התרבות שלה וחמור מכך על יחסיה הפנימיים והיחסים בינה לבין החברה. כך התגבר המבנה הצבאי הפלסטיני על המבנה הארגוני-המפלגתי דבר שהלך והתחזק עם הפיכת הפלגים הפלסטיניים לסוג של שלטון נפרד, כל אחד לפי גודלו תחת הכיבוש במקום שבו הוא נמצא, כלומר פת"ח בגדמ"ע וחמאס בעזה. דבר זה גרם למתיחות או לשיבוש היחסים הפנימיים, בייחוד במשטר פוליטי פלסטיני המתבסס על הקצאות ולא על ייצוג אמתי או על בחירות במציאות שבה הפלגים הפלסטיניים מתחרים ביניהם על המעורבות של גורמי חוץ.
מה יצא מכך חוץ מזה שמקדשים את המאבק המזוין ומשלבים אותו בסכסוכים ובחשבונות פנימיים ? הוא מוסט ממסלולו ומיעדו (להתיש את האויב ולשחרר את המולדת)… תוצאה נוספת – הפלגים המעיטו בערך חיי אדם, בערכים אחרים ובזכויות הומניטריות אחרות כמו זכות לחירות, ללימודים, לבריאות, לחיי כבוד לצדק ולבחירה חופשית.
מה שמחזק את האופי הסמכותי והכוחני המופרז של תנועות השחרור החמושות הוא העובדה שהשלטון מפתה אותן בייחוד שהן מסתמכות על אלפי לוחמים שחיים ממקורות חיצוניים.
התנועות האלה הקריבו או ליתר דיוק בזבזו, במזיד או בשוגג, את חייהם של אנשים רבים ללא כל הישגים הולמים לטובת בעייתן הלאומית… כמו כן היו מאבקים שוליים וחסרי תוחלת שהתנועה הפלסטינית הסתבכה בהם בחלק ממדינות ערב. היו גם מאבקים וסכסוכים פנימיים וגם קרבות שלא נשקלו היטב שהן ניהלו נגד אויביה שהתישו אותה והחלישו אותה בלי לחשוב על התועלת או על האיזון בין העלות לתועלת…
די בכך אם נציין את ההפסדים שנגרמו לפלסטינים (בלי להזכיר את ההפסדים של מדינות ערב השכנות) שרובם נגרמו בקרבות שוליים (מירדן, מלבנון ואחר כך מהגדמ"ע ומעזה). לא נעשתה כל בדיקה לגבי התוצאות או לגבי האחראים, כפי שלא נעשתה כל בדיקה ולא נדרש כל וחשבון מצד מנהיגי פת"ח וחמאס לגבי אופן ניהולם את ההתנגדות החמושה שהתבטאה בפיגועי [ההתאבדות] באינתיפאדה השנייה ולא לגבי אחריותם ללחימה האיומה וההרסנית בעזה בשנת 2007 שהסתיימה בהשתלטות של חמאס על עזה לאחר שנהרגו כ-400 פלסטינים ובפיצול הישות הפלסטינית.
בעייתם של תנועות השחרור הלאומי החמושות היא שהאלימות שלהן חוזרת כבומרנג פנימה כאשר אין אפשרות לשחרר קיטור נגד האויב הלאומי החיצוני (דוגמה לכך היא מה שהתרחש עם חזבאללה בלבנון) דבר שהורג את המשמעות של שחרור ולאומיות וחוזר כבומרנג באופן הרסני נגד החברות הנוגעות בדבר. לאלימות הפנימית אין ביטוי פיזי בלבד אלא גם ביטוי אידיאולוגי, כלומר אלימות מילולית הכוללת הפחתה בערכו של האחר, מחיקת השונה והאשמת האחר בבגידה, והשיח הזה משמש תירוץ לאלימות הפנימית ולקיבוע המשכיותה."
עוד כתב מאג'ד כיאלי במאמרו על הניתוק של תנועות ההתנגדות חזבאללה וחמאס מהחברה והניסיונות שלהן ליצור סוג של חברה מקבילה או חליפית ודוגמאות לכך: הצהרת נצראללה כי חזבאללה ובעלי בריתו אינם מושפעות מהמתרחש בלבנון: "תקציב חזבאללה, משכורות אנשיו והוצאותיו כמו גם המזון שלו והרקטות שלו מגיעים מאיראן (25.6.2016)." כך גם דבריו לאחרונה של אחד מראשי חמאס "הסיוע הבין-לאומי שיוגש לרצועת עזה יכסה את נזקי המלחמה לתושבי הרצועה, ואילו לחמאס יש מקורות משלה."
כיאלי ממשיך במאמרו: "את הביקורת המאמרו: "תנועות השחרור הלאומי החמושות אינן מתעניינות במידה הדרושה בנושאי חירויות, בחיי הפרט ובבעיות היום-יום של התושבים אלא רואות בהם נושאים שוליים או משניים, כך למשל התנועה הלאומית הפלסטינית כאשר הייתה מדינה בתוך מדינה בלבנון בשנים 1975 – 1982 לא ניסתה עם בעלי בריתה לשפר את חוקי מעמדם האזרחי של הפלסטינים או להקים מסגרות כלכליות, חברתיות או חינוכיות עבורם וגם לא ניסתה לקיים בחירות למל"פ או לוועדה מקומית במחנה פליטים…
התנועות האלה לא רק פוגעות בחיי הפרט, בחירויות ובבחירתם של התושבים אלא מפקיעות את תפקיד החברה כאשר הן מנסות לתפוס את מקומה ובכך המציאות שלהן דומה לזו של מדינות ערב…
זה מה שעשתה תנועתנו הלאומית. נותרה השאלה מדוע הגענו לכך ואיך אפשר להבין את ההידרדרות הזאת בתחומי הפוליטיקה, התרבות והאתיקה. זה מוביל אותנו לעובדה שסדר העדיפויות צריך להיות בנייה מחדש של הבית הפלסטיני, בבחירות אם אפשר, ולפי עקרון של אחדות העם, האדמה, הבעיה [הפלסטינית] והנרטיב ההיסטורי, וק אחר כך תגיע השאלה לגבי סוג המאבק האפשרי והמתאים."[2]
[1] https://alarab.co.uk/, 21.6.2021
[2] https://alarab.co.uk/, 21.6.2021
הזרקור למזרח התיכון 