"אני כתושב ערבי סעודי מהמפרץ משתאה ומביע את שמחתי על ההסכם האמארתי-ישראלי-אמריקני שאני בטוח שיהיה המפתח לחיים טובים למולדת הערבית ולאזור המזרח התיכון וישים גבולות למדינות, למפלגות ולאנשים המנצלים את הבעיה הפלסטינית ומתפרנסים מקיומה." – כך כתב בעל טור סעודי שתאר את רגשותיו כלפי הסכם הנרמול. [1]
הקדמה
פרסום ההסכם בין מדינת איחוד האמירויות לבין ישראל בחסות אמריקנית עורר עניין רב במדינות ערביות ואסלאמיות, כאשר מי שמוביל את ההתנגדות לנרמול הם הפלסטינים שבאורח נדיר גילו אחדות דעים בין הפלגים והביעו זעם רב על מה שהם מכנים דקירה בגבם ובגידה. גם איראן, טורקיה, קטר וחזבאללה הצטרפו למגנים את הנרמול בין האמירוית לישראל. מן הצד השני מצרים, עומאן ובחרין הביעו תמיכה בנרמול. גם כותבי מאמרים סעודיים ועיראקים כתבו בעיתונות הסעודית מאמרי תמיכה נלהבים בנרמול ובשלום עם ישראל.
מתנגדי הנרמול נימקו את התנגדותם בטיעונים האלה: הנרמול מרסק את היוזמה הערבית לשלום שיצרה זיקה בין תהליך השלום עם הפלסטינים לנרמול עם מדינות ערביות ואסלאמיות; הנרמול גורם לוויתור על הזכויות הפלסטיניות ובראשן הקמת מדינה עצמאית בגבולות 1967; איש אינו יכול לשאת ולתת במקום הפלסטינים; ישראל לא נתנה כל תמורנה לנרמול והסיפח היה מבוטל מלכתחילה; ההסכם מעניק לגיטימיות לנוכחות הישראלית במפרץ; ההסכם בין האמירויות לישראל לא נעשה בתיאום עם הפלסטינים; הנרמול לא הפתיע משום שכבר לפני ההסכם היו קשרים בין האמירוית לישראל; להסכם אין קשר לנושא הפלסטיני והוא נעשה כדי לסייע לטראמפ בבחירות בארה"ב.
לעומתם, מצדדי הנרמול נימקו את תמיכתם בטיעונים האלה: לכל מדינה ערבית יש הזכות לקיים קשרים עם ישראל לפי אינטרסים, כך קטר פתחה שעריה לישראל ואנור אל-סאדאת, נשיא מצרים דאז, החליט על כינון שלום עם ישראל; טורקיה מגנה את האמירוית בשעה שהיא עצמה מקיימת קשרים עם ישראל; אפילו הנביא מוחמד קיים קשרים עם היהודים; אין פסול בקשרים עם ישראל על רקע הנסיבות שעיקרן איומי אירן על מדינות ערב; אין מי שבוגד בערבים ועוין אותם יותר מאיראן, טורקיה וקטר ולעומת זאת האמירויות סייעו למדינות ערביות ומוסלמיות; חלק מהערבים מסרב לגנות איראן על מעשיה ויש זרמים פלסטיניים שאפילו כרתו ברית איתה; אנו בעידן שכבר אין חשיבות לפאן-ערביזם וכל מדינה צריכה לדאוג לעצמה; תהליך השלום בין האמירויות לישראל שומר על זכויות הפלסטינים ואינו מתערב במו"מ ישיר בין ישראל לפלסטינים; ההסכם שם קץ לקיפאון בתהליך המדיני באזור; הסכם הנרמול מזכיר לפלסטינים שהקריאות מוות לישראל והסיסמה פלסטין מהים עד הנהר הן שקריות; כל מדינה ערבית שיוצע לה שטחים תסכים לקיים קשרים עם ישראל כך שזו צביעות לבוא בטענות כלפי האמירויות ןלשתוק כאשר מדינות מסוימות מקיימות קשרים עם ישראל; אנשי ציר ההתנגדות לא הצליחו לשחרר סנטימטר אחד מפלסטין.
תומכי הנרמול מתחו ביקורת נוקבת על הפלסטינים ועל התנגדותם לנרמול: הפלסטינים אינם פרגמטיים ומסרבים להבין את הנסיבות שהביאו מדינות ערביות לקיים קשרים עם ישראל; ישראל אינה האשמה היחידה בקיפאון במו"מ עם הפלסטינים. בעייתם של הפלסטינים שהם אינם מגדירים יעדים והם אינם ריאליסטים כשהם דורשים לקבל את כל הזכויות; הפלסטינים מסתמכים על הסיוע הערבי ובעיקר מהמפרץ אך אינם מוכנים לשתף את המדינות המסייעות להם ורואים בהן מקור לסחיטת כספים; איך הפלסטינים יכולים לבוא בטענות לאמירויות כאשר הם עצמם חתמו על הסכם אוסלו והם שמכרו קרקעות ליהודים? הם עשו פיגועים אפילו נגד הערבים והסעודים וזרעו הרס בירדן, בלבנון ובכווית. הפלסטינים צריכים להכיר במציאות שיש נושאים חשובים יותר מהבעיה הפלסטינית וכי גידופים ושריפת תמונות לא יקדמו אותם, והגיע הזמן שיעשו חשבון נפש לגבי גישתם ועמדותיהם.
לפי הדיווחים בעיתונות הערבית וכן מידע שהגיע לבעלי טורים ולפי התבטאויות אמריקניות ההסכם אינו סוף פסוק ומדינות נוספות אמורות להצטרף לנרמול כאשר המועמדות הן עומאן ובחרין ובהמשך לא מן הנמנע שגם סעודיה תצטרף למדינות המנרמלות.
אין ספק שהסכם הנרמול הוא אירוע חשוב מאין כמוהו. אל מול ההתפשטות וההשפעה האיראנית בעולם הערבי (ובעיקר בלבנון, סוריה, עיראק ותימן) ושאיפות ההתפשטות של טורקיה (ובעיקר בלוב, בסוריה ובעיראק) נוצר ציר ישראלי-מפרצי מול איומי איראן.
מנקודת מבט מדינית, הצליח הסכם הנרמול לנפץ את המיתוס שתהליך שלום עם מדינות ערב ייתכן רק אם תיפתר הבעיה הפלסטינית. האמירויות וסעודיה וחלק מהפלסטינים הגיעו לכלל הכרה שהבעיה הפלסטינית אינה עומדת במרכז ההתעניינות העולמית גם אם האמירויות ניסו להמתיק את הגלולה המרה של הפלסטינים באמצעות הטענה של ביטול סיפוח שטחים פלסטיניים לישראל.
מדינות המפרץ עייפו ממתן סיוע כספי אין-סופי לפלסטינים בלי יכולת להשפיע על המתרחש בשטחי הרש"פ. הפלסטינים מצדם אינם מסוגלים להתפייס ולשים קץ לפילוג שקיים שם משנת 2007 בעקבות השתלטות חמאס על עזה כמה חודשים אחרי שהושג הסכם פיוס במכה בחסות סעודית. המסר של המפרץ לפלסטינים: הסתדרו לבד, ואנו נדאג לאינטרסים שלנו.
ציר ההתנגדות ספג מכה קשה מאוד עקב הסכם הנרמול של האמירויות עם ישראל וזו מצטרפת למהלומות שהונחתו עליו בשבועות האחרונים: באיראן המצב הכלכלי בכי רע, ממדי התחלואה ממגפת קורונה גבוהים ושורת פיצוצים אירעו במתקנים באיראן ובראשם מתקן הגרעין בנתנז. בלבנון חזבאללה לא הצליח למנוע את התפטרות הממשלה בת חסותו, הפיצוץ בנמל ביירות הפך את חזבאללה לחשוד העיקרי באחריות לאסון, ואזור הגבול עם ישראל מתוח. לנגד עיני האיראנים מתפתחת ברית ישראלית-מפרצית בגיבוי אמריקני שיגביל את חופש הפעולה האיראני בעתיד.
מתנגדי הנרמול
ההנהגה הפלסטינית: הנרמול – ויתור על מדינה פלסטינית עצמאית
ההנהגה הפלסטינית הביעה "התנגדות וגינוי תקיפים להודעה המשולשת של ארה"ב, ישראל והאמירויות על נרמול מלא של היחסים בין ישראל למדינת האמירויות תמורת טענה בדבר הקפאה זמנית של תוכנית סיפוח שטחים פלסטיניים והחלת הריבונות עליהם." ההנהגה רואה בצעד הזה "ריסוק היוזמה הערבית לשלום, החלטות ועידות הפסגה של מדינות ערב והמדינות המוסלמיות והחלטות האו"ם, וכן תוקפנות כלפי העם הפלסטיני, ויתור על הזכויות הפלסטיניות על המקומות הקדושים ובראשם ירושלים ועל מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות ה-4 ביוני 1967." בהודעת ההנהגה הפלסטינית נאמר כי הצעד של האמירויות הוא "בגידה בירושלים, במסגד אל-אקצא ובבעיה הפלסטינית והכרה בירושלים כבירת ישראל." ההנהגה דרשה ממדינת האמירויות לחזור בה לאלתר מהודעתה המבישה. כמו כן ההנהגה מתנגדת לזיקה בין הקפאת סיפוח לא לגטימי לבין נרמול האמירויות ולניצול הבעיה הפלסטינית לצורך הנרמול. הפלסטינים הזהירו מדינות אחרות מפני הליכה בעקבות האמירויות, כניעה לארה"ב ונרמול חינם עם ישראל על חשבון הפלסטינים. ההנהגה הפלסטינית הבהירה כי איש אינו יכול לשאת ולתת בשם הפלסטינים או להתערב בענייניהם. היא קראה לליגה הערבית להתכנס למושב חירום כדי להתנגד לנרמול וקראה לקהילה הבין-לאומית ליישם את החוק הבין-לאומי ואת החלטות האו"ם.[2]
בתגובה להודעה המשולשת הודיע שר החוץ של הרש"פ – ריאד אל-מאלכי – ב-13 באוגוסט כי זימן את השגריר הפלסטיני באמירויות לאלתר וזאת בהנחיית מחמוד עבאס.[3]
תושבים פלסטינים ברחבי מחוזות הרש"פ יצאו להפגנות מחאה ביום שישי, 14 באוגוסט, וגינו את הודעת ארה"ב, ישראל והאמירויות. הם יצאו נגד "ההחלטה המבזה לנרמל יחסים עם הישות הישראלית הגזלנית במסווה של שכנוע ישראל לעצור את הסיפוח שמלכתחילה היה בטל ולמכור את עצמה לישראל ללא תמורה." מפגינים בשכם נשאו שלט: "הדרך לירושלים נסללה בדם השהידים ולא בגחמת הבוגדים." תמונות של שליט האמירויות מוחמד בן זאיד הושחתו.[4]
הפגנה במתחם אל-אקצא[5]
שר לשעבר ברש"פ: המנרמלים יכולים לטעון שהפלסטינים נרמלו לפניהם בהסכם אוסלו
השר לשעבר ברש"פ – זיאד אבו זיאד – קרא ליו"ר הרש"פ מחמוד עבאס לפעול מול סעודיה שתעצור את הנרמול במפרץ. כמו כן כתב כי הפלסטינים צריכים להודות בטעות שעשו כאשר חתמו על הסכם אוסלו. לטענתו, ההסכם בא לשרת את ישראל, את האמירויות ואת ארה"ב ואינו קשור לנושא הפלסטיני. ההסכם העניק לגיטימיות ופומביות לנוכחות הישראלית במפרץ שתתגבר בקרוב ותביא לעליית המתיחות, וצפוי שבקרוב מדינות נוספות כגון עומאן, בחרין וסודאן ילכו בדרכן של האמירויות. ההסכם מציב סימן שאלה לגבי עתיד היוזמה הערבית לשלום. בכל מקרה הערבים בפרשת דרכים האם להמשך להיות מפולגים או להתעורר ולהרחיק מנהיגים המחזרים על הפתחים של ישראל וארה"ב. "אני קורא למחמוד עבאס לפנות לסעודיה ולבקש ממנה לאחוז ברסן ולהכשיל את ההליכה להסדרים נפרדים ולשמור על פעילות ערבית קולקטיבית"
אבו זיאד סבור שגם הפלסטינים צריכים להודות שהם אשמים בדברים שליליים בעולם הערבי בכל הקשור לבעיה הפלסטינית, למשל הסכם אוסלו שאינו מגדיר את סוף התהליך "השלמנו בהסכם הזה עם המשך ההתנחלויות וגזלת אדמות פלסטיניות בשעה שאנו מנהלים מו"מ על עתידנו; ויתרנו על ההתנגדות שהביאה אותנו אל שולחן המו"מ עוד לפני המו"מ ולפני שהוא הוביל לתוצאות והסכמנו לכנות את ההתנגדות בשם טרור ולנטוש אותו… מלבד זאת, נכשלנו בבניית מוסדותינו ויצרנו פילוג בעם הפלסטיני… יכולים לטעון כי ההתפתחויות האלה גרמו לכך שאיבדנו את יוקרתנו והן עודדו אחרים לנצל את העובדה שיצרנו קשרים עם ישראל בחינם והלכנו בדרך הנרמול ולטעון שאנו – הפלסטינים – התחלנו את הנרמול לפניהם."[6]
חמאס: ההסכם בין האמירויות לישראל אינו מחייב את הפלסטינים
ראש הלשכה המדינית של חמאס – אסמאעל הנייה – הביע בשיחת טלפון עם יו"ר הרש"פ -מחמוד עבאס – את תמיכתו בעמדת ההנהגה הפלסטינית המתנגדת להודעה המשולשת על הנרמול. בהודעה של חמאס נאמר כי עבאס והניה הסכימו שהודעת ארה"ב, ישראל והאמירויות אינה מחייבת את העם הפלסטיני, והיא לא תכובד. כל מרכיבי העם עומדים שורה אחת נגד הנרמול על חשבון זכויות הפלסטינים. הם הבהירו כי "לא יאפשרו לאיש להפוך את פלסטין, את אל-אקצא, את המקומות הקדושים ואת השהידים לגשר לנרמול עם האויב."[7]
יש שטענו נגד הנרמול משום שלא נעשה בתיאום עם הפלסטינים. בעל טור באתר חמאס – מוחמד עאיש – כתב: הצעד של האמירויות מוצג כאילו נעשה לטובת הפלסטינים, אם כך מדוע לא נעשה תיאום עם הפלסטינים? מלבד זאת קשה להאמין שאכן הנרמול נועד לבטל את הסיפוח כאשר כל העת מדינת האמירויות תוקפת את הרשות, את פת"ח ואת חמאס גם יחד. רק ישראל תפיק תועלת מהנרמול משום רצונה להסתנן לתוך העולם הערבי. "מעניין מה תפקידו של מוחמד דחלאן בנושא לאחר ששנים היה אחראי על התיאום הביטחוני עם ישראל."[8]
מזכ"ל גא"פ: על הרש"פ לחזור בה מהשלום הלא אמיתי לפני שהיא דורשת זאת מהאמירויות
מזכ"ל הג'יהאד האסלאמי – זיאד אל-נח'אלה – תאר את הסכם הנרמול כנפילת נדבך נוסף בחומה הערבית המתמוטטת. "אוי לקלון שלהם, הם [אנשי האמירויות ] רומסים כל דבר. פניהם וההיסטוריה שלהם מגואלות בדמם של הפלסטינים ושל העמים הערביים שהקריבו למען פלסטין וירושלים. הם נוטשים את הדברים הקדושים ועוברים לטמאים רק כדי להישאר עבדים לישראל ולארה"ב וכדי לשרוד בשלטון. אוי לבושה שלהם ולעזות מצחם עד כדי כך שנתניהו וטראמפ רומסים אותם ברגליהם." הוא קרא לציבור הפלסטיני לסדר את שורותיו לפי עמדה ברורה "שתתבסס על ההתנגדות". כמו כן קרא לרש"פ לחזור בה מהשלום הלא אמתי "לפני שאנו מבקשים מאחרים לחזור בהם ממעשיהם המבישים."[9]
חזבאללה: ההפרזה בתיאור הסכנה האיראנית נועדה להסתיר את הנרמול בין האמירויות לישראל
מזכ"ל חזבאללה – חסן נצראללה – אמר בנאומו: "לא הופתענו ממעשיהם של כמה שליטים באמירויות משום שהמסלול הטבעי שבו הלכו הוביל לנקודה הזאת. מלכתחילה הנרמול קיים, מטוסים ממריאים ונוחתים ושרים ישראלים באים לאמירויות. ישראל משתתפת בוועידות, בסיוע רפואי וכלכלי, ויש הסכמי שיתוף פעולה בנושא קורונה. הצורך בפומביות הקשרים הוא צורך אמריקני של הנשיא טראמפ להציג הישג, והעיתוי מוכיח עד כמה מנהיגים ערביים מסוגלים לשרת את הממשל האמריקני." לטענת נצראללה, טראמפ לא מצליח בנושאים פנימיים כגון הטיפול בקורונה, באבטלה ובמצב הכלכלי בכלל, ואפילו לא הצליח להביא לנפילת המשטר האיראני. הוא נכשל מול צפון קוריאה וסין, וגם עסקת המאה נותרה על הנייר לאחר שהפלסטינים דחו אותה. "מדינת האמירויות סיפקה לטראמפ שירות בחירות פוליטי אישי כדי שיפיק תועלת באחד הרגעים החלשים שלו במערכת הבחירות לפי כל הסקרים" וכך גם לגבי נתניהו. נצראללה מעריך כי יהיו עוד מנהיגים ערביים שירוצו לעמוד בתור לשרת את האינטרסים של טראמפ ולחתום על הסכמים היסטוריים.
"טראמפ כבר חלב מיליארדים ממדינות ערביות כדי לשפר את המצב הכלכלי בארה"ב וכעת הוא חולב אותם לצורך הבחירות. הוא חולב אותם פוליטית, חולב את כבודם ואת ההיסטוריה שלהם."
נצראללה טוען כי ההסתה בתקשורת הערבית נגד איראן נבעה מהצורך של מדינות ערביות לרצות את ארה"ב. כולם עומדים בתור כדי להתפייס עם ישראל, להכיר בה ולצאת נגד אויבי ישראל כולל הפניית גב לעם הפלסטיני וויתור על ירושלים. "כל ההצהרות של כלי התקשורת והמשטרים הערביים ובייחוד במפרץ, שהפריזו בתיאור הסכנה האיראנית ודיברו על האויב האיראני, היו רק מסך עשן שיסתיר את ההתפייסות עם ישראל, ההכרה בה וכינון קשרים עימה 'כדי להתפנות לטפל באויב האמתי שהוא איראן'… חובתי האנושית, הדתית, ההלכתית, הג'יהאדית, המוסרית, הלאומית והפאן ערבית וחובת כל אחד מאתנו להתייצב ולומר: [הצעד של האמירויות] מגונה, אנו מתנגדים לו, והוא בגידה באסלאם, בערביות, באומה, בירושלים, בעם הפלסטיני ובמקומות הקדושים. כפי שאמרו הפלסטינים זה צעד בוגדני, דקירה בגב."
נצראלללה קרא לציר ההתנגדות לגנות אך לא להתעצב על מה שעשתה מדינת האמירויות משום שהמעשה חשף את פרצופה של מדינת האמירויות, וכך חזית ההתנגדות תדע בוודאות מיהם ידידיה ומי הם אויביה. " שורות האומה יהיו טהורות ונקיות מכל אלה שדוקרים אותך בגב… קושרים קשר נגדך, מציגים את עצמם כידידיך, אך הם אויבים, יריבים ומרגלים. זה דבר טוב גם אם מכאיב, כפי שמכאיב להסיר חלקים ממאירים מהגוף כדי שהגוף יהיה בריא וחזק יותר."[10]
טורקיה: הבגידה בבעיה הפלסטינית היא בלתי נסלחת
נשיא טורקיה – רג'ב טיפ ארדואן – הודיע כי ארצו שוקלת את השעיית היחסים הדיפלומטיים עם מדינת האמירויות על רקע הסכם הנרמול בינה לבין ישראל. "טורקיה תומכת בעם הפלסטיני. לעולם לא נשאיר את פלסטין להיות טרף קל למישהו."[11]
משרד החוץ של טורקיה: "ההיסטוריה ומצפון העמים לא יסלחו לאבו ט'בי על בגידתה בבעיה הפלסטינית."[12]
עיתון קטרי: הנרמול לא מוזר וכבר היה שת"פ ישראלי-אמאראתי בחיסול איש חמאס מבחוח
בעל טור ביומון הקטרי אל-שרק ד"ר מאג'ד אל-אנצארי כתב: "הנרמול של האמירויות כשלעצמו אינו מוזר והרי אבו ט'בי וישראל מקיימים קשרים כבר שנים מאז שיתוף הפעולה בחיסול [איש חמאס] אל-מבחוח. אין כאן מקרה חריג משום שלמעט כווית לכל מדינות המפרץ יש קשרים עם ישראל… במישור המדיני, אבו ט'בי עשתה ויתור אסטרטגי לטובת רווחים טקטיים."[13]
איראן: מדינת איחוד האמירויות הפכה את עצמה לאויבת מדינות האזור
גם האיראנים זעמו על הסכם הנרמול. נשיא איראן חסן רוחאני הצהיר: "מדינת האמירויות עשתה טעות חמורה בהגעתה להסכם עם ישראל… נרמול עם ישראל הוא צעד שצריך לגנות, והוא בגידה בעם הפלסטיני. אסור לתת לישראל דריסת רגל באזור… מדינת האמירויות הפכה את עצמה לאויבת מדינות האזור והעולם האסלאמי וידידת הישות הציונית. אם הם חושבים שההתקרבות לארה"ב ולאויבי איראן תעניק להם ביטחון הם טועים."[14]
משרד החוץ האירני פרסם הודעה "העם הפלסטיני העשוק וכל העמים החופשיים בעולם לא יסלחו לעולם לנרמול היחסים עם הישות הגזלנית והנפשעת ישראל. הדם שנשפך במשך שבעה עשורים ע"י ההתנגדות לשחרור פלסטין הקדושה ידבק לצוארון של בוגדי הסוגיה הפלסטינית במוקדם או מאוחר… הטעות האסטרטגית של הישות הציונית, והפגיון שהאמירוית נעצו ללא צדק בגב העם הפלסטיני ובגבם של כל המוסלמים יביאו להתעצמות ציר ההתנגדות."[15]
תומכי הנרמול
בתגובה לאיומי איראן הצהיר מזכ"ל המועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ – ד"ר נאיף אל-חג'רף: "איומי נשיא איראן חסן רוחני ובכירים איראניים נוספים כלפי איחוד האמירויות טומנים בחובם השלכות חמורות לגבי הביטחון והיציבות באזור המפרץ ומנוגדים לכללי הדיפלומטיה." הוא קרא לאירן להימנע מהתערבות בעניינים פנימיים של מדינות ולפתור סכסוכים בדרכי שלום ולא באמצעות כוח ואיומים. משרד החוץ של האמירויות זימן את ממלא מקום השגריר האיראני כדי למחות בתוקף על איומי איראן.[16]
מצרים, עומאן ובחרין בירכו על ההסכם והביעו תקווה לשלום וליציבות
נשיא מצרים עבד אל-פתאח אל-סיסי קידם בברכה את ההסכם בין האמירויות לישראל לנרמל יחסים. "עקבתי בהתעניינות ובהערכה רבה אחרי ההודעה המשולשת של ארה"ב, ישראל והאמירויות סביב הפסקת סיפוח השטחים לישראל ונקיטת צעדים שעשויים להביא להשכנת שלום במזרח התיכון. אני מעריך את מאמצי הגורמים שהביאו להסכם כדי לההגיע לשגשוג וליציבות באזורנו."[17]
כצפוי, משרד החוץ של עומאן פרסם הודעת תמיכה בהחלטת האמירוית. הודעה זו תואמת את מדיניות עומאן המקיימת קשרים לא רשמיים עם ישראל כבר שנים רבות ובמסגרתם ביקר בעומאן ראש ממשלת ישראל – בנימין נתניהו – באוקטובר 2018. משרד החוץ העומאני הביע תקווה כי ההחלטה של האמירויות תקדם שלום כולל, צודק ובר קיימא במזרח התיכון, דבר שישרת את שאיפות העמים לביטחון, ליציבות ולשגשוג לכולם. גם בחרין הביעה תמיכה, בירכה את מדינת איחוד האמירויות ושיבחה את הצעדים שהיא נוקטת למען השלום. בחרין שיבחה גם את ארה"ב על ההישג.[18] השר לענייני חוץ של האמירויות אנור קרקאש שיבח את התגובות החיוביות ותיאר את החלטת שליט אבו ט'בי, מוחמד בן זאיד אמיצה וריאליסטית.[19]
בעל טורים סעודיים נלהבים מהנרמול בדרך להשגת שלום ויציבות
בעל טור ביומון הסעודי אל-שרק אל-אוסט – עבד אל-רחמן אל-ראשד – טען כי למדינות ערב יש זכות לכונן קשרים עם ישראל. לטענתו, רק הפלסטינים יחליטו אם הם רוצים הסכם עם ישראל, הם שיחליטו אם זו תהיה מדינה עם ירושלים או בלעדיה, עם שיבת הפליטים או בלעדיהם, והם גם יחליטו בענייני מלחמה או שלום. חלפו ימי הפטרונות הערבית על הפלסטינים. במקביל, לכל מדינה ערבית יש הזכות לנהל את יחסי החוץ שלה כולל קשרים עם ישראל . זה עניין ריבוני לפי האינטרסים והנסיבות של כל מדינה. גם מדינת האמירויות פועלת לפי אינטרסים בתוך משברים אזוריים מסוכנים. זו הסיבה שקטר פתחה את שעריה לישראל בשנת 1996 ואירחה את שמעון פרס בדוחה ופתחה נספחות כלכלית שלושה חודשים אחרי שהשליט חמד בן חליפה עשה הפיכה נגד אביו ועלה לשלטון. הוא רצה לחזק את מעמדו בשלטון. במסגרת אסטרטגית גדולה יותר החליט אנור אלסאדאת שהאינטרס העליון של ארצו הוא לכונן שלום עם ישראל. לטענת אל-ראשד, הערבים כבר שברו את מחסום כינון הקשרים עם ישראל. הנרמול כבר אינו ידיעה מדהימה אלא סיפור ישן ושגרתי. הישראלים נחתו בכל בירות ערב והתקבלו באופן רשמי כדיפלומטים, ספורטאים ואפילו כאנשי בטחון. המפסיד כל השנים הללו הם הפלסטינים. לא יכולים להיות הישגים כאשר שלטון הרש"פ מסתפק בכך שהוא משקיף על החדשות ומגיב תגובה שלילית עליהן. אפשר להפיק תועלת מההתפתחויות אם אי אפשר למנוע אותן כדי לקדם את פתרון הבעיה הפלסטינית או את צרכי התושבים. "אנו נעצבים לראות מנהיגים פלסטינים שהופכים לכדור משחק בידי קטר או טורקיה. ההפסדים לפלסטיניים נגרמו עקב חוסר פרגמטיזם וסירוב להבין את הנסיבות שהביאו את מדינות ערב לבוא ולקיים קשר עם ישראל ולהסתייע בה מאוד."[20]
סופר סעודי: אין בגידה גדולה מזו של איראן, טורקיה וקטר; אפילו הנביא מוחמד קיים קשר עם היהודים
ח'אלד תורכי, סופר ועיתונאי סעודי, כתב: מאז ההסכם ההיסטורי האדיר שהשיגה מדינת האמירויות בחתירתה לקדם שלום בין ישראל והערבים ידעתי שיהיו קולות של שונאים שירצו רק להשחית ולהכפיש ולפגוע בדימוי של מדינת האמירויות ותומכיה. אין מי שבוגד בערבים, עוין אותם ופוגע באסלאם ובמוסלמים כפי שעושה זאת איראן וכן טורקיה וקטר בעלות בריתה. האמירויות באו בידיים נקיות, סייעו לסעודיה, תמכו בערבים ובמוסלמים וסייעו ללא גבול למצרים ולפלסטינים וגם למדינות מוסלמיות עניות כגון סומליה. "אם מישהו עוין את סעודיה והאמירויות הרי הוא עומד נגד האינטרס של המולדת הערבית ועוין את האנושיות שהיא הדרך של שתי המדינות האלה. מי שאתה מוצא אותו אוהב את סעודיה ואת האמירויות אוהב את החיים ואת האור ומי ששונא אותן חי את העבר ונכנע לאידיאולוגיות חשוכות פונדמנטליסטיות. מדוע כל ההמולה הזאת שמחוללים הכסילים האלה כאשר הם שומעים או קוראים שחלה התקרבות בין מדינות ערב וישראל. האם טורקיה וקטר אינן מקיימות קשרים עם ישראל? מדוע לכם מותר ולאחרים אסור?" תורכי מוסיף כי הנביא מוחמד קיים קשרים עם היהודים לפני שהייתה להם מדינה, ואין פסול שיהיו קשרים גם לאחר שהם הקימו מדינה עקב האינטרסים והנסיבות המדיניות שבראשן ההתערבות האיראנית והטורקית במדינות ערב. "המוזר הוא שהאיבה לעמי ערב אינה מגיעה מישראל לא במישרין ולא בעקיפין. כל הנזק מגיע מאלה שאנחנו הגנו עליהם בנפשנו, בילדינו ובכספנו (חמאס וחלק מהפלסטינים השייכים לפרויקט האיראני-הטורקי-הקטרי)… האם ישראת התערבה בעיראק, בלבנון, בסוריה, בתימן או בלוב?… אני כתושב ערבי סעודי מהמפרץ משתאה ומביע את שמחתי על ההסכם האמארתי-ישראלי-אמריקני שאני בטוח שיהיה המפתח לחיים טובים למולדת הערבית ולאזור המזרח התיכון וישים גבולות למדינות, למפלגות ולאנשים המפיקים תועלת ומתפרנסים מן הבעיה הפלסטינית."[21]
כותב סעודי אחר: הפלסטינים כועסים שלא יוכלו לסחוט את מדינות ערב
העיתונאי הסעודי, חוקר תנעות אסלאמיות, עבדאללה אל-עתיבי, כתב במאמרו: תהליך השלום החדש בין ישראל לאמירויות שומר על זכויות הפלסטינים ותומך בהם והוא אינו מתערב במו"מ הישיר בין ישראל לפלסטינים. ההסכם הוא פריצה חשובה בתהליך השלום במזרח התיכון לאחר קיפאון ארוך. אפשר להאשים את ישראל בחלק מהשיבוש בתהליך אך היא לא האשמה היחידה. אחת הבעיות של הנושא הפלסטיני הוא אי הגדרת יעדים. מה רוצה ההנהגה הפלסטינית? האם את הזכויות במלואן או פתרונות ריאליים? הזכויות במלואן אינן בנות השגה בזמן הנוכחי ובחירה בדרך זו פירושה דחיית תהליך השלום במלואו וויתור של הרשות הפלסטינית על ארץ פלסטין וחזרה לפזורה. זו אינה אופציה פלסטינית כלל, ועובדה שכבר 25 שנה הרש"פ בוחרת באופציה המציאותית וההגיונית. הבעיה העיקרית היא שהרש"פ נעה בין שתי האופציות האלה, כלומר פעם נוטה לדבוק בעקרונות ופעם אחרת נוטה לפרגמטיות. כבר שבעה עשורים הפלסטינים מסתמכים לגמרי על סיוע של מדינות ערביות ובעיקר מהמפרץ ואף התעקשו לקבל החלטות בעצמם ללא התערבות המדינות המסייעות ובלי שיתעניינו בכלל באינטרסים שלהן ובאתגרים שלהן כשהם רואים בהן מקור סחיטה בלבד.
אל-תיבי הוסיך כי טורקיה וקטר מקיימות קשרים עם ישראל, ומדינת האמירויות סוללת דרך למדינות נוספות "כך שייוצר זרם ערבי שיתגבר על כל המכשולים שהיו במשך שבעים שנה. מכאן אפשר להבין את הכעס של חלק מההנהגה הפלסטינית שתישלל ממנה היכולת לסחוט את אחיהם ושכניהם בשם קדושת הבעיה הפלסטינית… ניסיתי לשכנע את הערבים כי לאחר שנים שמדינות המפרץ תמכו בערבים מול האיום הישראלי הגיעה העת שהערבים יעמדו לצד מדינות המפרץ מול האיום האיראני, אך לשווא, הערבים התעקשו שלא לגנות את איראן ואת איומיה ואפילו כמה זרמים פלסטיניים כרתו ברית עם איראן בפומבי נגד מדינות המפרץ וזרמים פלסטיניים אחרים שתקו." אל-עתיבי מסכם: אנחנו בעידן חדש שלא חשובה הפן ערביות אלא האינטרס של המדינה ושל העם שלה.[22]
כותב סעודי נוסף: הפלסטינים הם שמכרו קרקעות ליהודים
ביקורת חריפה מאוד על הפלסטינים מתח הכותב הסעודי מוחמד אל-סאעד: "מה שקרה בשבוע שעבר במזרח התיכון דומה לנפילת חומת ברלין. התפוגגה אשליה בת 80 שנה… הציבור הערבי היה נתון במשך 80 שנה לסחיטה רגשית ואידיאולוגית חסרת תקדים בשל הבעיה הפלסטינית, אף שזו בעיה דומה לכל בעיות השחרור שסבלו מהן העמים הכבושים בניסיונם להשתחרר מהאמפריאליסטים. הפלסטינים לא טובים יותר מהוויטנאמים או האלג'יראים ולא משאר האומות, ולמרות זאת זכו בפינוק שאין כדוגמתו. אולם הפלסטינים לא הרוויחו מההסתופפות סביבם ולא ניצחו במערכת השחרור שהם שיווקו אותה ואפילו העדיפו שתישאר כפצע כדי לנצלו, להרוויח ממנו ולהמשיך לסחוט את הערבים ובייחוד את מצרים ומקצת מדינות המפרץ עד כדי כך שהערבים, החוליה המקיפה את הפלסטינים, השתכנעו שהם הסיבה לאבדן פלסטין, בשעה שכל התיעוד ההיסטורי מוכיח כי הפלסטינים הם שמכרו את אדמותיהם ולא כיחידים אלא מכרו כפרים שלמים עד שהפכו להתנחלויות יהודיות. השאלה הגדולה היא האם הבעיה הפלסטינית היא גלגל הצלה של הערבים שבעת מצוקה מנהיג או פלג נאחזים בו לפתור בעיה פנימית? ודאי שלא. עלה התאנה נשרף. חלק ממדינות ערב גילו מסירות גדולה יותר לבעיה הפלסטינית מאשר גילו בעליה. הבעיה הפלסטינית הפכה לבעיה פנימית בין רמאללה ועזה וחדלה לעניין רבים בעולם."
אל-סאעד טוען כי הפלסטינים הטילו את משימת השחרור אל המצרים, הירדנים, הסורים והלבנונים, וכל מה שעשו היה פיגועי טרור נגד מטוסים אזרחיים, רצח דיפלומטים ובכירים ערביים כולל שגרירים ושרים סעודים. הם זרעו הרס בירדן, בלבנון ובכווית וכפו על הערבים משוואה שהם מחליטים בענייני מלחמה ושלום. כלומר אסור לכל ערבי לקיים קשרי גומלין עם ישראל או להציע רעיונות בנושאי שלום ופיוס ורק לפלסטינים מותר לעשות זאת. הפלסטינים התנגדו ליוזמתו של אנור אל-סאדאת והאשימוהו בבגידה ואחר כך הפתיעו עם הסכם אוסלו ללא הערבים, וכאשר מדינה ערבית ניסתה להתקדם לעבר ישראל או לקיים קשרים כלכליים איתה, האשימו אותה בבגידה והפכו עולמות. "חמאס והג'יהאד ולפני כן פת"ח חתרו להשיג כסף [מהערבים] כדי לבצע פעולות צבאיות [פיגועים] שמראש נועדו לכישלון והיה ידוע שלא ישחררו אפילו טפח אחד, וזאת למטרה אחת בלבד – להסלים כדי שישראל תגיב בצורה מוחצת כדי לעורר רגשות הזדהות ולקבל עוד כסף מסעודיה ומהמפרץ."
הכותב מסכם ואומר כי "פתרון הבעיה הפלסטינית יהיה רק אם הפלסטינים יהיו כנים עם עצמם, יבנו זהות חדשה שתתבסס על עצמם ולא על אחרים, הם חייבים לעשות חשבון נפש אמתי ולהודות שמכרו אדמות שהפכו להתנחלויות יהודיות. בריחה מאחריות והאשמת הזולת במכירת הבעיה הפלסטינית לא יועילו. איך אפשר למכור את אותה בעיה מאות פעמים, השוק שלה אינו מסתיים והיא נשארת מוצר נצחי?… אין ספק שההחלטה של האמירויות היא אחת ההחלטות החשובות ביותר של הערבים בנושאי שלום וביטחון שהתקבלו מאז הסכמי קמפ דיוויד, משום שמדינת איחוד האמירויות עברה מבניית קשרים מוגבלים לכינון שלום ישיר עם ישראל, והמשמעות היא נפילת התירוצים הפלסטיניים ואבדן בנק האינטרסים שלהם שהקימו במשך 80 שנה."[23]
כותב עיראקי בעיתון של האמירויות: ההבטחות לשחרר את פלסטין מהים עד הנהר שקריות
העיתונאי העיראקי אבראהים אל-זבידי כתב: "ההסכם לא רק מושך את השטיח מתחת לרגלי איראן, טורקיה, קטר והאח"ס אלא מזכיר לערבים ולפלסטינים שהקריאות מוות לישראל וההבטחות לשחרור פלסטין מהנהר עד לים הם שקר שהרדים את הפלסטינים ואת עמי האזור כולם ולא העניק להם דבר זולת דם דמעות והרס בתים. מתי יתקפו צבאות שלטון חכמי ההלכה [איראן] והסולטאן ארדואן כדי להשמיד את ישראל ולהשיב לנו את פלסטין במלואה ובירתה ירושלים המכובדת?… איש מאנשי ההתנגדות ו'לוחמי הג'יהאד' שיצאו נגד ההסכם לא העז לגנות את היחסים הקרובים בין ארדואן לישראל ובין קטר לישראל. איש מהם לא זעם או התנגד ליחסים בין חמאס לאיראן." [24]
בעל טור עיראקי אחר עלי אל-צראף, הצדיק את מדינת האמירויות בטענה שהיא ניצלה את רצון ישראל להגיע לעולם הערבי וגם השיגה עבור הפלסטינים הישג שמשול לקבלת שטחים, כל מדינה ערבית אחרת הייתה נוהגת כמותה לו היו מציעים לה השבת שטחים, למשל סוריה ורמת הגולן. הוא גם סבור שאין סתירה בין הנרמול ליוזמת השלום הערבית משום שביוזמה דובר על שטחים תמורת שלום, ומדינת האמירויות השיגה שטחים כאשר גרמה לישראל לוותר על סיפוח חלק מהם. [25]
העיתונאי העיראקי פארוק יוסף כתב במאמרו ביומון הלונדוני אל-ערב: "הפלסטינים הם הזקוקים ביותר למי שיתמוך בהם בדיאלוג עם הישראלים. הם אינן יכולים להביע את עמדותיהם ללא מתווך ערבי שהם בוטחים בו לאחר שמאסו במתווך האמריקני… הריאליזם הפוליטי הוא המרחב היחיד שבו הפלסטינים יכולים לנוע כדי לממש את יעדיהם, שהחלו להתרחק מהם בשל חוסר שפה משותפת שתשיב אותם אל הדיאלוג עם ישראל… אנשי ההתנגדות שרפו ערים ערביות מפוארות ולא הצליחו לשחרר סנטימטר אחד מפלסטין."[26]
גם בקרב הפלסטינים נשמעה ביקורת על הרש"פ: ד"ר סופיאן אבו זאידה, איש פת"ח (ממחנה דחלאן) ובכיר לשעבר ברש"פ, תאר את ההסכם כרעידת אדמה פוליטית באזור, שיהיו לה השפעות רבות. לדעתו, כל נרמול עם מדינה ערבית לפני הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגבולות 4 ביוני 1967 אינו מקובל ואינו משרת את הפלסטינים, אולם צריך לדעת שחלו שינויים, ומדינות לא עובדות לפי השעון הפלסטיני, אלא למען האינטרסים שלהן לפני האינטרסים של הזולת. "הגיעה העת שנבין כפלסטינים שאיננו מרכז היקום ושהבעיה הפלסטינית איננה הבעיה המרכזית של מדינות בעולם וכי יש סכסוכים, מאבקים ואסונות חשובים יותר מהבעיה הפלסטינית. עלינו להביט במראה ולראות את המציאות שלנו כפי שהיא ולא כפי שהיינו רוצים לראות. אנו צריכים להבין שתרבות הנאצות והגידופים ושריפת תמונות ודגלים של מדינות אינה יוצרת מדיניות, אינה מרחיקה סכנות ולא פותרת בעיות. והחשוב מכל, היא אינה פוטרת אותנו מניהול חשבון נפש לגבי מה עשינו בעשורים האחרים."
אבו זאידה יצא נגד התופעה שהפלסטינים מוחים על ההסכם של האמירוית ושותקים לנוכח נרמול שעושות מדינות אחרות כמו קטר. "איך התושב הפלסטיני מסביר את השתיקה על הנרמול של קטר עם ישראל מאז 1996 והקמת משרד קישור ובאופן גלוי… ללא כל ביקורת מצד הרש"פ? ואיך התושב הפלסטיני מסביר שהרש"פ אינה מותחת ביקורת על קטר ועל מזוודות הדולרים שמביא עימאדי דרך נתב"ג לעזה?… לקטר יש אינטרסים, מדיניות ובעלי ברית משלה. הפרויקט שלה הוא פרויקט האחים המוסלמים באזור והיא פועלת לחיזוקו… אני מבין את החברים בחמאס שאינם תוקפים את קטר ולא מותחים ביקורת על הנרמול הקטרי, ראשית משום שקטר מאמצת את פרויקט האחים המוסלמים ואיתם ארדואן, ושנית משום שרוב חברי הלשכה המדינית של חמאס נמצאים בקטר, אך אינני מבין את עמדת חמאס המבחינה בין נרמול לנרמול. כנ"ל לגבי טורקיה והח'ליף ארדואן, שרכב על הגל וניצל את ההסכם לסגור חשבון עם יריביו שהוא מתנגש בהם בכמה חזיתות ורואה בהם מכשול בביצוע הפרויקט של האחים המוסלמים." אבו זאידה סבור כי מגוחך שארדואן מדבר על הנרמול כאשר לטורקיה יש קשרים הדוקים עם ישראל. הוא מביא עוד דוגמאות לנרמול שעבר בשקט ללא ביקורת, למשל ביקור נתניהו בעומאן וביקור הממונה על המודיעין הסעודי לשעבר – אנור עשקי – בישראל בגלוי ובלווי בכיר פלסטיני. "זה נחשב [בעיני הפלסטינים] נרמול מותר שמשרת את העניין הפלסטיני ולא סוג של נרמול הנחשב לדקירה בגב."[27]
סהא אל-ג'נדי, עיתונאית פלסטינית ביומון של האמירויות אל-ערב כתבה במאמרה: "אפילו אם כל מדינות ערב ינרמלו את יחסיהן עם ישראל באופן פומבי, הם לא יפסידו דבר. אין להם אלא להפיק תועלת מהמצב הרע ולמצוא פתרון אחר זולת שיגור רקטת מנייר והקרבת שהידים בחינם. התנגדות עממית נעשית בדרך כלל מתוך בסיסי האויב, כמו שקרה בויטנאם כאשר חיילים האמריקנים לא ידעו מהיכן תגיע הדקירה, והיא צריכה להיות חשאית וניידת ולא יושבת ומחכה שהאויב יכתוש אותה ללא רחם. יתכן שיש אופציות אחרות, כגון הפקת תועלת מחלק מהצעירים בישראל שהושפעו רבות מהגלובליזציה והאמינו בפתיחת הגבולות וחופש התנועה ותומכים בדו-קיום בשלום צודק בין ישראל לפלסטינים. אין רע בכך שנתוודע אליהם באמצעות הרשתות החברתיות ונגיע אליהם. יש גם השמאל הישראלי שמאמץ את אותה עמדה ואפשר להסתייע בו או לחשוב על כל דרך אחרת כגון ניצול הידידות החדשה בין האמירויות לישראל כדי להשיג את הזכויות הפלסטיניות שניתן להשיגן למשל חופש תנועה מישראל לשטחים לצרכי עבודה ולימודים. לכן אין זה נבון להאשים את מדינת איחוד האמירויות בבגידה ולהפסיד אותה לעד. לפלסטינים יכולה לצמוח טובה מהצעד הזה."[28]
בעל הטור הירדני צאלח אל-קלאב כתב: הצד היחיד שאינו יכול למתוח ביקורת הוא טורקיה של ארדואן, הנשיא והמדריך הכללי של האחים המוסלמים, משום שידוע שטורקיה קיימה קשרים עם ישראל מאז הקמתה כמדינת כיבוש פלסטין אף שהייתה חלק מהאמפריה העותומנית. למדינת האמירויות זכות מלאה לנקוט את הצעד שנקטו משום שאולי היא יכולה להפשיר את הקיפאון בתהליך המדיני.[29]
[1] https://elaph.com/, 14.8.2020
[2] http://www.alhayat-j.com/, 13.8.2020
[3] https://www.palinfo.com/, 13.8.2020
[4] http://www.alhayat-j.com/, 14.8.2020
[5] https://www.palinfo.com/news, 14.8.2020
[6] http://www.alquds.com/, 16.8.2020
[7] https://www.palinfo.com/, 13.8.2020
[8] https://www.palinfo.com/, 14.8.2020
[9] https://www.palinfo.com/, 14.8.2020
[10]https://www.alahednews.com.lb/, 15.8.2020
[11] https://www.palinfo.com/, 14.8.2020
[12] https://www.palinfo.com/, 14.8.2020
[13] https://al-sharq.com/, 17.8.2020
[14] http://www.alquds.com/, 15.8.2020
[15] https://www.palinfo.com/, 14.8.2020
[16] https://www.okaz.com.sa/, 17.8.2020
[17] https://aawsat.com/, 13.8.2020
[18] https://alarab.co.uk/, 15.8.2020
[19] https://elaph.com/, 14.8.2020
[20] https://aawsat.com/, 15.8.2020
[21] https://elaph.com/, 14.8.2020
[22] https://aawsat.com/, 16.8.2020
[23] https://www.okaz.com.sa/, 17.8.2020
[24] https://alarab.co.uk/, 16.8.2020
[25] https://alarab.co.uk/, 16.8.2020
[26] https://alarab.co.uk/, 17.8.2020
[27] https://www.amad.ps/, 16.8.2020
[28] https://alarab.co.uk/, 15.8.2020
[29] https://elaph.com/, 15.8.2020
הזרקור למזרח התיכון 